היד, הלב והפנים - 'פרשת ראה'
המחויבות לתת לחלש, לעני, ולתמוך בו ללא סייג מודגשת בפרשה באופן יוצא מן הכלל. חמש פעמים חוזרת המלה 'אביון' (ופעם אחת המלה 'עני') בקטע של חמישה פסוקים. הציווי החוזר ונשנה הוא לא לנטוש את השכבות החלשות בחברה, אלא לתמוך בהם כלכלית בכל עת שיזדקקו לעזרה. רמב"ם מכנה מצווה זו כצדקה, כחובה פרטית, וכותב עליה במפורט 'הלכות מתנות עניים' ב'משנה תורה', בפרקים ז-י.
בפרק ט' הוא מתמקד בחובת העיר -המדינה- לדאוג לעניים.
היד הסגורה
בקטע זה נאמר חמש פעמים(!) בהוראה שלילית - כ'לא' 'תאמץ את לבבך' או 'לא תקפוץ את ידך' - על איסור הימנעות מנתינת צדקה לעני.
במרחק של כמה פסוקים, מודגש פעמיים הציווי החיובי על הנתינה "פתח תפתח" (בכפל פעלים!) את ידך, ועוד פעם אחת נאמר "נתן תתן", ופעם נוספת 'העבט תעביטנו'. היינו ארבע פעמים חוזר הכתוב על החיוב, ובסך הכל החוק על היחס המיוחד לעני חוזר פה תשע פעמים (!). אנו מופתעים לקרוא על חזרה והדגשה מקראית יוצאת דופן.
התורה מכירה בתופעת ההימנעות הנפשית והפיזית וההתרחקות,
שניתן לראותה כחלק מהמבנה הנפשי, וכמרכיב בסיסי באופיו של האדם.
ההסבר לכך הוא נטייתו הטבעית של האדם להתרחק ממצבים כאלה,
בו עליו להתמודד עם תביעות הזולת ממנו, שהופכות אותו לאחראי לגורלו של ה'אחר' במידת מה. לאדם קושי נפשי לפתוח את ידו ולתת לאחר מבלי שיהיו לו אינטרסים כלכליים או אחרים.
רמב"ם (בפרק י') קובע תחילה שהצדקה היא המאפיינת את צאצאי אברהם ומדגיש את חשיבות הגדולה של מצווה הזו. לאחר מכן הוא פוסק שההתעלמות מהעני, עצימת העיניים או הפניית המבט כדי להימנע ממגע עמו ומנתינה היא חטא גמור:
"וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו, ולא נתן לו צדקה - עובר בלא תעשה".
ולא עוד, אלא רמב"ם משווה הימנעות כזאת ('בליעל') לעבודה זרה!
היד הסגורה, הקפוצה, מתקשה להיפתח כי הלב-המחשבה, איננו מכיר בחובה לתת לשני, ונוטה להיאטם מול האחר הסובל וכנגד כך כתוב: "לא תאמץ את לבבך".
חששו של האדם הנותן הוא כי יאבד דבר מה יקר, ואולי יוותר על מעמדו
הנעלה ביחס לעני. יש והיד נסגרת מעצמה ומסרבת להיפתח ולתת, לכן נאמר: "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". רמב"ם מוסיף (גם על פי מקורות אחרים במקרא) שהנתינה תהיה בהתאם למצבו האישי של כל עני ובהתאם לצרכיו הפרטיים ולא לפי גחמת הנותן: "נותן כפי מה שראוי לתת...כפי מה שראוי לעני".
הפנים
רמב"ם כותב שאין לפגוע רגשית בעני, ואין לתת מתוך ביקורת, זלזול או השפלה:
" ואסור לגעור בעני, או להגביה הקול עליו בזעקה מפני שליבו נשבר ונדכה".
מוסיף רמב"ם וכותב כי נתינה ב'פנים רעות'- שלא מבטאות אהדה- תהיה כאילו הנותן לא נתן כלל צדקה!
פעולת צדקה מתוך חוסר רצון מובהק, נתינה ללא שום כוונה טובה, כך 'סתם' מתוך מחוייבות פורמלית המורגשת ככפויה היא חסרת ערך:
" כל הנותן צדקה לעני ב'סבר פנים רעות' ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו או הפסידה". על הנותן צדקה לתת גם את הפנים - פניו שלו. הנתינה תלווה בהבעת פנים טובה, התומכת והמכירה בסבלו העני מתוך חמלה:" נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה". רגישות מוסרית למצבו הנפשי של העני חייבת להתבטא בנוכחותו המלאה של נותן הצדקה. אספקט פסיכולוגי אחר לא נעדר כאן, ומוסיף רמב"ם שיש לשמוע גם את תלונת העני ואת בקשותיו, ויש לגלות אמפטיה ממשית כלפיו : "ומתאונן עימו על צרתו".
במקרה בו אין בידך לעזור לעני חובה עליך לתמוך בו פסיכולוגית ורגשית, לעזור להתגבר אחרת על המצב בו הוא נתון. בלשון רמב"ם: " שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו-פייסהו בדברים".
דברים דומים נאמרים בספר 'בן סירא' (פרק כט) בו מובאת ההוראה הבאה: " לעני הארך אף, ומצדקה אל תמנעהו, עמוד לדל, ולפי מחסורו אל תשיבנו ריקם".
הבושה
בושת העני איננה פוטרת את האדם מאחריותו. גם לעני המתבייש ממצבו ולא תובע בפיו מן האחר עזרה כספית, חובה לתת לו צדקה. התלמוד במסכת 'בבא מציעא' מבחין בין עני לאביון. לאביון אין בושה לחזר על הפתחים, לעומת זאת לעני יש בושה מלבקש. ובמובן מסויים העני קודם לאביון.
התלמוד במקומות רבים מחייב את האדם לתבוע בפיו, לדרוש ולבטא את רצונו שאם לא כן לא יוכר משפטית, אך כאן התלמוד באופן יוצא דופן מכיר בזה שאיננו מפרש את בקשתו ומאפשר לו למרות זאת לקבל לפי דין הצדקה.
הסולידריות המעשית של הצדקה חריגה במרחב ההסטורי – לאומי.לא רק שאין לפגוע בעני ובחלש אלא מודגש שיש לפנות אליו ולתמוך בו גם בהיעדר יוזמה מצידו. היש עוד מערכות משפט דומות הקובעות כזאת בחוק?
יש אומרים כי חובה קטגורית ייחודית זו מעלה שאלות לגבי הקשר הדברים במקרא.
האם מדובר בצווי ייחודי התלוי בנסיבות הסטוריות של מצב העם?
האם יש לכך זיקה לעובדה שבתקופה מאוחרת, העם שהיה בגלות, שב לארצו ומצבו הכלכלי כמיעוט היה בכי רע ? האם זוהי קריאה לתמוך בגולים שחזרו ומרגישים עזובים ללא כל משענת וסעד? האם מדובר על עם הכפוף לשלטון זר ואיננו עצמאי?
מכל מקום המקרא קובע כי לא יחדל אביון בארץ, ואכן חוקים אלה תקפים לתמיד וראויים להיחקק בכל חוקת מדינה.
על המחבר יואב לוי
"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".