הבנים לא ישקרו? - פרשת 'נצבים'

הבנים לא ישקרו? - פרשת 'נצבים'

בוודאי שלא ניתן להגיד כל הזמן את כל האמת על עצמנו ועל העולם. אין מצופה משום אדם שלא ישקר מעט בחייו, 'שקרים לבנים' לדוגמה. אין חברה המתקיימת על העקרון האידאלי של אמירת אמת, מתוך תביעת שקיפות מוחלטת ומתמשכת של כל המבנה החברתי- פוליטי.

כל חברה חייבת לכסות על חולשותיה ועל חלק ממנגנוניה, מעשה הקרוב לסוג מסויים של שקר. יש כמובן מציאות בה השקר מציל חייים, והאמת מביאה מוות. אך אין מכאן ללמוד שיש להפוך את השקר לעמדה קבועה בחיים, בטענה שכאילו כיסוי האמת הוא לעיתים הכרחי, ומאחר גם שהאמת המוחלטת נעדרת, אז כבר אין טעם כלל לנסות לומר או לחפש כלל אחר האמת, ויש להעדיף אמירת שקר מכוונת .

אנו יודעים היטב כי האמת מכאיבה קשות ומייסרת, ולעיתים אנו מבקשים להימנע מגרימת הכאב לנו ולאחרים.

במדינת ישראל בימינו אמירת השקר נהפכה לגישה קבועה

ותפיסה מעוגנת -שהפכה בידי הפוליטיקאים לכלי שיטתי לשימושם. (עיתונאים רבים אף האם משתפים פעולה עם כיסוי ממשות המציאות, ובוגדים באתיקה של מקצועם).

במקום שהשקר אצל הפוליטיקאים יהיה מעשה ארעי, שולי וחולף הוא הפך לאמצעי המרכזי של עבודתם. הפוליטיקאים יוצאים מנקודת המבט שאמירת השקר שלהם תהפוך לתפיסת עולם כוללת. כך השקר וההכחשה יטשטשו לגמרי את אחריותם מלכתחילה, ויעניקו להם חופש פעולה בלתי מוגבל.

לעומת גישה זו הנביא ישעיה אומר בהפטרת הפרשה:

"אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ". מדובר בבטחונו של הנביא שהעם מסוגל להימנע מאמירת שקר גורפת. לעם היכולת להיות עד לאמת במציאות ולו הכישרון להיות נאמן בעדותו. העם נתפס במעמדו כ'בנים' דווקא, ולא במעמד 'אדונים' המבקשים להגן ולהצדיק עצמם בכל מצב. כבנים, לעם, חוב ואחריות בפני האב, ולכן חששם לשקר גדול יותר.

הציווי על העם להיות 'נצבים' מופיע בתחילת הפרשה:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". משמעות העמידה כנצבים היא התביעה להיות ישרים ונוכחים. הניצב מעיד על יציבות, שהיא מרכיב בהגדרת האמת – מה שלא משנה ופושט צורה.

העדות על האמת מאפשרת את קיומו של העם, כפי שאומר משה: "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם".

המקרא מדגיש כי השקר איננו אופן קיום ההולם את החברה הישראלית: "וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ".

למרות שניתן היה להעלות על הדעת עמדה אחרת המבססת את אמירת השקר כמובילה להצלחה חברתית וכלכלית. המקרא אינו תומך בפילוסופיה אנוכית זו. בהפטרה הנביא ישעיהו

מדגיש כי אמירת האמת היא הדרך היחידה והתנאי ההכרחי להושעת העם, לכן הוא מוסיף לאחר דבריו על אמינות העם:

"וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ". מכאן כי האמת הינה ערך בסיסי לקיום

ולא ערך נלווה או משני.

הנביא ירמיהו מכיר את תופעת ההתרגלות לאמירת שקר

והפיכתה לדרך חיים של העם: "למדו לשונם דבר שקר". ההרגל הזה כולל גם שקר עצמי, כאשר האדם אפילו לא מודע לו. זאת קורה כאשר השקר הופך אצל האדם לטבע שני או אף ראשון. כך החיים עצמם הופכים להיות דמויי מסכה טוויית שקרים. עמדה זו של דיבור שקרי מונעת לחלוטין את הקשר עם אידיאת האל.

אצל חז"ל מוצגת הזיקה בין האמת לאל כך :'אמר רב חנינא : חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת' (מסכת יומא סט ב'). האמת היא מאפיינו הייחודי של האל, כמו היא היא הדרך להכיר אותו. מה שמחוץ לאמת לא נמצא בזיקה לאלהים. לשון אחרת השקר שובר את הקשר בין העם לאלוהיו ומפריד ביניהם.

נדמה שההרגל לשקר ולכחש באופנים המצויים בישראל של היום

הוא חריג ביותר. אנו סבורים שהרגל זה לא היה כדוגמתו מעולם בהיסטוריה של מדינת ישראל. ההכחשה והשקר הפכו לנורמות מקובלות שאין מנסים אפילו להסתיר או לטשטש. תהליך זה לא יכול להתרחש ללא השפעה על הארגון החברתי -מוסרי בישראל, והוא יפגע ממשית במרקם החיים המורכב בארץ.

נדגיש כי המצב הנוכחי הקשה בו נמצאת ישראל בעקבות הפוליטיקה הכושלת והשרירותית של הממשלה, אינו צריך למנוע מאיתנו לומר ולהעיד עדות אמת, גם אם היא עולה לנו בדמים רבים. נאמר יותר מכך, העם חייב לקחת לעצמו את התפקיד אשר הפוליטקאים הזניחו, כאשר הסירו מעליהם כל אחריות לתוצאות החלטותיהם במדינה. העם הוא זה שעליו לומר ולבטא עדות אמת על מה שהוא רואה לפניו - התהליכים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים המתרחשים כיום בארץ ומחוצה לה. אם ההתעלמות

מהמציאות וההשתהות בכזב, בשקר ובהכחשה יימשכו לאורך זמן,

קיים חשש גדול שהחברה כולה 'תאבד את נשמתה', וייפתח הפתח

להדרדרות מוסרית נוספת וחמורה.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב"