רק בתוכם - פרשת 'תצוה'

רק בתוכם - פרשת 'תצוה'

המקדש והשכינה

בפרשה מדובר בהמשך לפרשת 'תרומה' על ההוראות בענייני בניית המשכן - מקדש, התקנת כליו והכנת הכהנים. לקראת סוף הפרשה לפני תיאור המזבח, אנו מוצאים ביטוי חשוב, אותה תפיסה דתית שבפרשה הקודמת ('תרומה'): "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים". ועוד נאמר שהאל שוכן בתוך העם, מתוך זיקה ליציאת מצרים: " וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם". אנחנו מדגישים את המלה "בתוכם"! מה משמעות אמירה ייחודית זו של האל השוכן בתוך בני ישראל? ראשית נציע כי נוכל לייחס לרעיון זה את המושג החזל"י 'שכינה'. המלה 'שכינה' המובנת כסוג של נוכחות אלהית כלשהי, נוצרה מאותו שורש (ש.כ.נ). השכינה לפיכך נמצאת בזיקה למקדש, לייעודו ולתפקידו. כיצד אם כך כיצד ניתן לתאר את התלות בין המקדש לבין השכינה המצויה בתוך העם? נעיר כי באופן אולי פרדוקסלי, האל דווקא שוכן בתוך העם, לפני שהוא שוכן בחללו של המקדש. מטרת הקמת המקדש היא לפיכך כדי לגרום לעם להימצא בזיקה לשכינה. קדושת המקדש באה כדי להזכיר לעם את רעיון הקדושה שלו עצמו. מערכת הקודש במקדש תובעת מהנכנסים אליו ואלה הנמצאים בזיקה אליו להתקדש בעצמם. הקריאה להיות קדוש או הציווי להתקדש מופיעה כך: "קדושים תהיו" (ויקרא פרק יט). אם כך מהי קדושה? על כך עונה ומפרט ספר ויקרא ( פרק יט) במספר ציווים כגון: "וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ" ..."לֹא תַעֲשֹׁק"... "וְלֹא תִגְזֹל"... "לא תשנא את אחיך בלבבך"..."לא תקום ולא תטור"... או "ואהבת לרעך כמוך".

הקדושה לפיכך משמעה, בין היתר, התנהגות מוסרית ביחסים הבינאישיים, ומימוש עקרונות הצדק בחברה. העם למעשה הוא היוצר את תודעת הקדושה שלו, ורק בעקבות מצב זה השכינה תחול על העם כולו.

השכינה תלויה לפיכך בדינמיקה הבינאישית שבתוך העם. מסיבה זו השכינה מופיעה בתוך העם, באופן מדוייק יותר בתוך המרחב או ברווח שבין חלקי העם השונים, שנוצרים מהשמירה על העקרון האתי של כבוד האדם וזכויותיו.

ר"ש הירש מסביר זאת :"אך גילוי שכינה זה מותנה בהתעלות רוח העם וחייו אל מדרגה גבוהה וטהורה". נדגיש כי נוכחות השכינה מורגשת ונוכחת אך רק בתוך הקולקטיב כולו, ולא אצל יחידים בודדים.

אם כך, אם אין העם כולו מממש את האחריות האתית הקולקטיבית, הוא לא יהיה ראוי להשראת השכינה בתוכו. מכאן גם שהמקדש מאבד את כל משמעותו. השכינה עצמה יכולה להתפרש כביטוי של רווחה בין חברתית, תחושת פיוס פנימית של השלמה בין כל שכבות העם על מרכיביו השונים.

זוהי ההרגשה של מלאות הנובעת מהבטחון החברתי הכללי.

השכינה הפרטית – 'על'

אם נעבור לתקופת חז"ל, נמצא שמדובר כבר על תפיסה שונה לחלוטין, לפיה השכינה יכולה דווקא לשרות גם על פרט אחד מישראל, בלי קשר כלשהו למקדש. כך נאמר במסכת 'אבות' (פרק ג'): "שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה". הלימוד פה הוא האמצעי החשוב שבא להנכיח תחושה נעלמה זו של השכינה. כמו מדובר בחוויה הנובעת מהחיבור הרוחני-מנטלי של הלומד עם מה שנלמד. יש אצל חז"ל שהרחיבו עקרון זה של נוכחות השכינה גם במקרים אחרים שאינם קשורים בלימוד.

הביטוי המקובל בלשון חז"ל הוא השכינה שורה 'על' (לעיתים גם 'בין').

אנו רואים פה מעתק ממילת היחס 'בתוך' המקראית אל מילת היחס 'על'. יתכן ומדובר בנסיון לתאר את החוויה באופן אחר לגמרי. המלה 'על' מבטאת מימד אחר של השכינה, שגם מאפשר להתייחס יותר לפרטים בודדים בחברה. מדובר במהפך בתפיסה הדתית של חז"ל. שינוי מהותי זה נעוץ בכשלון החוזר של חורבן המקדש, וביטול התלות הישירה בו. יתכן גם כי אכזבת חז"ל מהאירועים הנשנים בהסטוריה היהודית, ואובדן המצב האידיאלי המתואר במקרא, כאשר העם כקולקטיב אינו מממש עוד את נורמות המוסריות הראויות. במקור אחד של חז"ל, תוספתא סוטה (פרק יד ), מצויה התפיסה לפיה השכינה נסתלקה מישראל דווקא בגלל בתי הדין בישראל שהפסיקו לדון לפי ערכי הצדק והמשפט.

חכמים אחרים, למרות כל זאת, לא ויתרו על עיקרון הנוכחות האלוהית, בהקשר הקולקטיבי, ובישרו לעם שהשכינה גלתה עמו בגלות.

שכינה וגוף

במסורת המאוחרת לאחר ימי הביניים כבר מופיעה הגדרת אחרת לנוכחות השכינה. היא כבר לא 'שורה על', אלא שורה "בתוך כל אחד ואחד".

כאן המימד הפנים נפשי האישי הופך להיות מרחב השכינה. על כל אחד לבנות מקדש בתוכו, כאשר האדם הוא כלי להשכנת השכינה בתוך גופו ממש. בלשון החסידית המאוחרת :"ושכנתי....בתוך כל אחד ואחד".

הכוונה היא להפנמת עקרון המקדש והקדושה בתוככי לב האדם, כך שעל כל אדם ליצור בו בתוכו את החלל הפנימי לארכיטקטורת הקדושה : "נמצא נברא הלב להיות משכן להקב"ה". המזבח הוא לדוגמה פעולת המוח, המבטאת את מעשי ההקרבה הפנים נפשית-מנטלית. התנאי המוצג לנוכחות הייחודית של השכינה הוא: "רק על מי שיש לו בחינת ענוה". היכולת לצמצם את האגו האנושי היא היוצרת את המרחב הפנימי להשראת השכינה בגוף . בלשון אחרת דומה מדובר על המצב הנפשי -רגשי: "נמצא נברא הלב להיות משכן להקב"ה, והקב"ה אינו שורה כי אם בלב נשבר ונדכה".

למעשה תפיסה זוהי היא המשכה של התפיסה המקראית שהוזכרה לעיל, אך מחשבה פה מתמקדת בחווית ההפנמה האישית וביכולת של כל אדם לחוש בתוכו עצמו בנוכחות שהוא מחולל ביחסו אל האחר, בתפיסתו את העולם, ובהבנתו העצמית.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".