ידיים משכילות - פרשת 'ויחי'

ידיים משכילות - פרשת 'ויחי'

יעקב הסב פוגש לראשונה את נכדיו, בני יוסף, בארץ מצרים.

יוסף מביאם אליו כדי שיברכם. מנשה הבכור ואפרים הצעיר גדלו בסביבה ובתרבות מצרית, ללא קשר ישיר או זיקה למולדת אביהם. למרות זאת ניאות יעקב לברכם קודם מותו.

ברכה זו שונה באופייה מכל הברכות המוכרות לנו בספר בראשית. שני הילדים מתברכים בו־זמנית; יעקב מניח את שתי ידיו על ראשיהם, בנוכחות אביהם, ומברכם בברכה אחת משותפת. לפנינו שני אחים שאין ביניהם כל מתח או משבר, המאוחדים תחת ידי הסב. זאת בניגוד גמור למשברים הקשים המתוארים בין יצחק לישמעאל, בין יעקב לעשיו ובין יוסף לאחיו — ואף בין האחים עצמם. ייתכן שאחת הסיבות להיעדר הקונפליקט בין מנשה לאפרים נעוצה בכך שגדלו בחצר המלוכה המצרית, כבני אצולה זרים, הרחק ממאבקי הירושה והזהות של בית האבות.

ברכת השם

ברכת יעקב עצמה כוללת בשלב הראשון מספר מועט של מילים- אחת־עשרה בלבד:

וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי,

וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק,

וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

הברכה מתמקדת בשם -כלומר בייחוסם של הילדים למוצאו של הסב ובהשתלבותם בשלשלת האבות כחלק אינטגרלי ממנה. דווקא אפרים ומנשה, הנכדים - בני הדור הרביעי - הופכים למודל הברכה לכל העם: “בך יברך ישראל”. נדמה כי היעדר כל תחרות או קנאה ביניהם הוא הסיבה העיקרית לכך. משום כך, ילדים השרויים בביטחון קיומי, אשר לא חוו איום או חרדה, נעשים דוגמה לעם במילות הברכה:

“יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה”.

הידיים המשכילות

בעת הברכה יעקב מצליב באופן ספונטני את ידיו: את ידו הימנית הוא מניח על ראש אפרים הצעיר, ואת ידו השמאלית על ראש מנשה הבכור - בניגוד למצופה ולמקובל:

“וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה”.

המקרא מתאר זאת במילים: “שִׂכֵּל אֶת יָדָיו”.

בדברי חז״ל ('בראשית רבה',צז) נאמר: "נשתכלו ידיו של אבינו יעקב". כאן נרמזת זיקה למשמעות נוספת של השורש שכל - השכלה והבנה. כמו היו ידיו של יעקב מבינות מעצמן כיצד להיסמך על ראשי שני הנכדים, אף בניגוד לעמדת בנו יוסף.

מה משמעותה של העדפה זו של הבן הצעיר על פני הבכור? נראה שיש לה זיקה עמוקה למשמעות שמותיהם ביחס לחיי יוסף במצרים. כל בן מסמל שלב אחר בחיי האב.

מנשה, מלשון נשייה - שכחה - מציין את השלב הראשון של היטמעות יוסף בחברה המצרית הגבוהה. שמו מבטא התגברות על תחושת הזרות ועל זיכרונות הסבל והקרע המשפחתי:

“כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי”.

אפרים, מן השורש פ.ר.ה –"כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים”- מבטא שלב שני: של הצלחה, התבססות וצמיחה בתוך המרחב המצרי.

זהו מעבר לתודעה אישית־חברתית חדשה, שבה האב חש שמעמדו יציב ובטוח.

יעקב בוחר אפוא באפרים, הקטן, שכן הוא מסמל עתיד, צמיחה וביטחון, בעוד מנשה מייצג את ראשית הדרך- את השחרור מן העבר. עם זאת, שניהם מתברכים יחד, באותן מילים ובאותו רגע. בכך מדגיש המקרא את אידיאל האחווה והשלום הפנים־משפחתי, ומציג מודל של יחסים מאוזנים ויציבים - לא רק במשפחה הגרעינית, אלא גם מעבר לה.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".