הכשלון של סדום - פרשת 'וירא'

הכשלון של סדום - פרשת 'וירא'

עיר הרשע סדום נדונה להרס מוחלט בגלל חטאיה החמורים, בדומה לאנושות כולה בתקופת המבול. מספר הסברים לפשעי תושבי העיר (ששונים מאלה של דור המבול). במסורת הרבנית-במדרש בעקבות הכתוב במקרא, מופיעה העמדה שהעיר היתה כגן עדן כלכלי: " כְּגַן יְהוָֹה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". בעיר ובסביבתה מצוי שפע חומרי והזדמנויות בלתי רגילות למימוש רווחים ולהתעשרות מיידית. התנאים היחודיים של המקום הביאו את התושבים להתנהג ב'קנאות כלכלית'. עושרם הרב הביא אותם לעמדה קפיטליסטית קיצונית, שלפיה רק הם זכאים באופן בלעדי להינות מהיתרונות הכלכליים של העיר סדום. מכאן נובעות שתי התנהגויות חברתיות -כלכליות של תושבי העיר. האחת היא השנאה והתחרות הקשים בין התושבים עצמם, תוך כדי המירוץ האכזרי לעוד ועוד רווחה חומרית. בקנאתם העצומה הם לא נרתעים מלפגוע אחד בשני בדרכים שונות בגלל הרדיפה הבלתי נלאית אחר הכסף והרכוש. בעקבות המרדף הזה הם פועלים גם לניצול מוחלט של השכבות המוחלשות כלכלית. את העניים מותר לרמוס. אין הם נחשבים כלל בחברה, מעמדם לא מוכר, ויש היתר חוקי ומוסדי לעשוק אותם ולהתעמר בהם. העניים הרי מבטאים את הנחשלות הכלכלית שהיא היפך תפארתה של העיר סדום המזדהה על ההצלחה החומרית הקאפיטליסטית הקיצונית. העושר החומרי הוא הערך המרכזי של החיים בעיר והוא ההצדקה לאלימות החברתית ולכן מחוקקים חוקים למטרה זו.

ההתנהגות השנייה של תושבי סדום באה לידי ביטוי בקסנופוביה חמורה- דחייה ושנאת זרים. כל תייר או מבקר המגיע לעיר סדום חשוד כמי שמנסה גם הוא להינות מהתנאים החומריים של המקום. הזרים מאיימים על רווחתם הכלכלית של התושבים, הם עלולים להתיישב במקום והם כך יגרמו להפחתת העושר של הסדומיים. הבורגנות המקומית מעוניינת לשמור בקפידות על האינטרסים שלה, על ההון וההכנסות שצברה מול המהגרים או השוהים הזמניים במקום.החוק של אנשי סדום אסר על כניסת כל תיירים לעירם. שום דבר לא אמור לאיים על רמת החיים הגבוהה, הבטחון הכלכלי ושלוות התושבים שנובעת ממצבם החומרי. הסדומיים הופכים -למרות המתחים ביניהם עצמם- לחברה סגורה הרמטית. הם מכירים רק ב'אתנוס' המקומי שלהם. השונה שאינו שייך למקום ומחוץ למסגרת עולמם מסכן אותם. אין להם כל סובלנות לאחר שאינו ממש דומה להם עצמם. הרוע הזה המבטא אגואיזם צרוף מצדיק לפיכך את הריסת העיר כולה. האתיקה הסדומית- הקאפיטליזם הדורסני- סותרת לגמרי את האתיקה המקראית וזו היהודית. עיר עם ערכיה כאלה מאבדת כל צידוק לקיומה והעיר נהפכת: "וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים". המקרא תובע חברה עם סולידריות בין מעמדית והכרה בזכויות הגר והזר.

לא להסתכל אחורה

השליחים הבאים לעיר מודיעים לפיכך, לזה שנחשב צדיק בעיר, ללוט ומשפחתו לעזוב מיד את העיר סדום לפני שהיא תיחרב לגמרי. לוט מתמהמה לצאת מהעיר סדום, קשה לו, הוא לא נחפז להיפרד מהמקום מסיבות משלו : "וַיִּתְמַהְמָהּ". יש צורך לאלץ אותו פיזית להימלט וזאת עושים השליחים. באותו זמן ניתן לו ולמשפחתו הציווי המפתיע:" הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ". מגמת ההוראה היא לנוס מהר ככל שאפשר מעיר החטאים נוכח החורבן הקרב. האזהרה החמורה הנלווית היא לבלתי הביט בעיניים אל האירוע של השחתת העיר. עליו לנוס מיד אל מקום מבטח קרוב: "הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה". למרות זאת אשתו מחזירה פניה אל העיר סדום הנהפכת:" וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו". ואז ברגע זה ממש אשת לוט הופכת לנציב מלח עם ירידת האש והגופרית מן השמיים על הארץ: "וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח".מדוע אשת לוט הסבה ראשה לראות את העיר בהריסתה? יתכן כי זוהי תגובה דומה לזו של בעלה שהיסס אף הוא לצאת מן העיר, והיא אכן הושפעה מהתנהגותו ההססנית. סיבות שונות מובאות במסורת הרבנית במדרש. סיבה אחת מדגישה את העובדה שחלק ממשפחתה של אשת לוט נותר בעיר. קשה היה לה להיפרד כך מיידית מבנותיה ומחתניה, שלמרות הכל נשארו בעיר ולא שעו לדברי לוט לנטוש ולעזוב את סדום. הזיקה הרגשית החזקה הזו למשפחתה הקרובה לא אפשרה לה להמשיך קדימה ולצעוד הרחק מחוץ לעיר, כשראשה נישא ומביט אל אופק העיר הקרובה. חששה הגדול היה ממה שיקרה להם, עם בוא האסון הנורא. כמו היא לא היתה יכולה לקבל את כובד הגורל הקשה . יתכן כי היתה נושאת אשמה כבדה על עזיבתה את המשפחה. ואולי ציפתה וקיוותה שמשפחתה תצטרף אליה ברגע האחרון? הסבר אחר הוא זיקתה החזקה של אשת לוט להיבט החומרי והכלכלי שיאבד עם הרס העיר שלה. זהו הצער הגדול על הרכוש הרב שצברה והשאירה בסדום כתושבת העיר. כמו היא לא היתה יכולה לוותר ולהתאבל על האובדן החומרי הזה. פרידה שהיא מסרבת לקבל.

הסבר נוסף מעיד על הזדהותה של האשה עם גורלם של בני עמה, הסדומים, מאחר והיא היתה ילידת סדום. כסדומית קשה היה לה לוותר ולקבל את חורבן העיר על תושביה, ואולי חשבה דווקא על בית אביה שנותר במקום. אשת לוט היתה קשורה בחבלי זהותה האישית למקום הולדתה. המבט הפונה לאחור ביטא את התמהון על אשר יקרה לעירה. יש המפרש כי היא היתה מסיבה זו היא היתה מוכנה למות, ביודעה שכאשר תתבונן לאחור היא תסכן את נפשה, וכך תזהה באופן נוסף עם תושבי העיר. פרוש נוסף מציג את העמדה לפיה אשת לוט לא האמינה שאסון כזה יכול להתרחש. היא פקפקה באפשרות שהעיר הנפלאה הזו שבה נולדה אכן תיהפך. הספק הזה דחף אותה להביט ולהיווכח אם אכן ההבטחה להרס תתממש.

פירוש אחר מציג מגמה הפוכה לגמרי. אשת לוט דווקא היתה סקרנית לדעת כיצד נחרבת סדום כמו מתוך שמחה לאידם של התושבים. הסבת המבט לאחור היא הביטוי לדחף להתבונן כיצד הענישה החמורה מתבצעת, או כיצד פועלת מידת הדין בלשון חז"ל. ההתענגות היא מראיית הרע יורד לעולם על אנשים אחרים. על כן היא נענשת באופן דומה לאנשי העיר.

המקרא מבקש בסיפור זה להדגיש כי כדי לא למות פיסית, כאן כאשת לוט, עלינו לדעת להיפרד, היינו לבצע מיתה סמלית לעצמנו. בוודאי לוט ואשתו עומדים כדמויות המנוגדות לזו של אברהם שיודע בעקבות הציווי 'לך לך', לעזוב את מקום הולדתו, ואף את משפחתו ולנוע קדימה, ישר, מבלי להסתכל אחור, ומבלי להתמהמה אל אופק חדש ובלתי ידוע. ההיצמדות לעבר והניסיון להתבונן בקטסטרופה מתרחשת כאצל אשת לוט, מקבעת והופכת את המתבונן לסטטי, קפוא וחסר תנועה. אל לאירוע הקשה למנוע את המעבר לעתיד אחר ומבטיח. אי הסטת המבט מהעבר גוזרת עלינו גזירה שדומה למוות.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב"