"לא בצדקתך" פרשת 'עקב'

"לא בצדקתך" - פרשת 'עקב'

"להיות תמיד צודק"/צדיק

על סף הכניסה לכנען בערבות מואב, משה פונה אל העם, ומזכיר לו את מסעו הארוך במדבר. בהמשך משה מזהיר את העם מפני הסכנות והסיכונים שבפניהם יעמוד עם כניסתו לארץ כנען.

משה לכאורה מנהל דיאלוג עם העם, מתמודד עם עמדתו של העם ומטיח בו את ביקורתו.

פעמיים חוזר ואומר משה לעם כי הוא ייכנס לארץ כנען לא בזכות מעשיו או צדקתו: "וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ". משה מסביר את הסיבה לכך היא קשיות העורף של העם - אי יכולתו לשמוע ביקורת על מעשיו: "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה".

משה סותר את עמדת העם והמחשבות הטובות שיש לעם על עצמו ומוסיף:" לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם".

העם חסר יושר לב, היינו כנות המחשבה ונעדר כוונות נכונות וטובות.

כך מתעמת משה עם עמדת העם הרגיל לתפוס עצמו כמי שנמצא בעמדה הנכונה והמוצדקת, כמי שמורגל לומר :'צדיקים אנחנו' [בניגוד לאחי יוסף המכירים בחטאם:"מה נאמר ומה נצטדק"].

משה מסביר כי העם נכנס לארץ כנען דווקא בגלל חולשת העמים השוכנים בו: "כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ" .

רק מקרה הוא, כי העמים בכנען איתם העם מתמודד אינם חזקים כלל, וקל להורישם. לפיכך גם אם העם מנצח במלחמה, הנצחון נובע מחולשתו הזמנית של האויב, ממקריות ומנסיבות הסטוריות ולא ממעלותיו של העם.

אבל העם מפרש את האירועים לגמרי אחרת. העם מהר מאוד מסיק מסקנות לגבי יכולתיו שלו עצמו: " "בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהֹוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". יש לעם תחושת כוח ועוצמה, הוא חש ביכולת נצחון המביאים לתודעת עליונות מוסרית. לפי דעתו ,תכונותיו מרוממות ומאדירות אותו.

למעשה העם חש בגאווה יתרה, כמי שיש לו יתרונות ואיכויות יוצאות דופן, הוא רואה עצמו 'צדיק', כמי שפועל בדבקות לפי החוק והאתיקה. תודעה זו מוחקת אצלו גם את פשעיו שלו. מצדו, לעם אין כלל תודעת חטא ואין הכרה בחולשתו, אלה הודחקו כליל, ועל כך גם מעידה קשיות העורף שלו. העם אינו זוכר שהוא חטא לא מזמן. הוא פשוט נדבק במחלת 'שכחת'. ההסטוריה הקרובה נמחקה מתודעתו, הוא חי ברצף הזמן העכשווי מתוך מחשבה שהוא טהור וחסין מכל ביקורת.

משה המתעמת עם העם מדגיש בפניו את האשליה הזו או השקר העצמי שבו מתעטף העם, אולי בלא מודע. משה יוצא נגד הדימוי העצמי של העם הגורם לגאווה וליתר בטחון עצמי. זוהי תוצאה של שיפוט לא נכון המבוסס על עירוב מוטעה בין הצלחה צבאית למצב המוסרי. העם תופס את עצמו במעמד ייחודי, שבפועל הוא מעבר למה שהוא ראוי לו. המסקנה המוטעית של העם צריכה מיד להידחות. על העם להשתחרר לגמרי מתודעת 'צדיקות' היתר שאותה קיבע בנפשו.

מסיבה זו חוזר משה על דבריו שוב ושוב כדי לטלטל את תודעת העם:

"זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח". הוא מצביע על כך שעל העם להפנות את מבטו ולהכיר בדינמיקה אחרת לגמרי שאינה תלויה בו: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ " - ראה אתה מנצח לא בזכות מעלותיך שלך.

משה מעלה עניין נוסף והוא זכרון האבות:

"וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב"

העם מתקיים בזכות דמויות המופת, אברהם, יצחק ויעקב שמועלות מהעבר ההסטורי הרחוק שלו. משה רוצה לומר אלה הדמויות שצריכות להוות מודל מוסרי עבור העם. זאת לומר אבותיכם היו צדיקים אמיתיים, ואתם למרות הכל לא ממשיכים בדרכם ואינכם מעמידים אותם כאידיאל עבורכם.

הנביא ישעיהו אומר בנבואתו : "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ"(פרק ס' כא'). המפרשים מדגישים כי מדובר בחזון עתידי על העם.

אם העם ישפר יום אחד את התנהגותו וישנה את תפיסתו העצמית ותפיסת העולם שלו אז ייתכן לכנותו 'עם צדיק', עם הפועל לפי כללי האתיקה והמוסר.

והדברים כהוויתם נכונים היום, בדיוק כפי שהיו כשנאמרו בפי משה.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב"