שלוש דרכים לתשובה

שלוש דרכים לתשובה

בערב יום הכיפורים אנחנו רגילים לדבר על תשובה כעל אפשרות לחזור.

לתקן את מה שקלקלנו. לבקש סליחה ממי שפגענו בו. להשיב דבר למקומו.

אבל: מה קורה כאשר כבר אי־אפשר לשוב? האם עדיין אפשר לתקן?

יש דברים שאפשר לתקן, ויש דברים שלא. כדבר

י קהלת " מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא־יוּכַל לְהִמָּנוֹת.

או" רְאֵה אֶת־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ."

יש מילים שאמרנו ואי־אפשר להשיבן אל הפה. יש אנשים שאיבדנו. יש יחסים שהשתנו. יש החלטות שיצרו מציאות חדשה. הזמן עצמו אינו חוזר לאחור.

האם גם במצבים אלו יש עדיין יכולת תשובה ואיזה תשובה היא זאת?

חשבתי על כך בעקבות סיפורו של ש״י עגנון, ״והיה העקוב למישור״.-1912-

מנשה חיים ואשתו קריינדיל טשארני מאבדים את פרנסתם. מנשה חיים יוצא לנדודים, ובמהלך הדברים מוכר את כתב ההמלצה שניתן לו. לאחר זמן מגיעה הידיעה כאילו מת. אשתו, הסבורה שהיא אלמנה, נישאת לאחר ובונה חיים חדשים.

ואז מנשה חיים חוזר.

לכאורה זה הרגע שבו הכול צריך להסתדר. המת חי. הבעל חוזר. אפשר היה לצפות שה״עקוב״ אכן יהיה ל״מישור״.

אבל מנשה חיים מבין שאין עוד דרך חזרה.

אם יכריז: אני מנשה חיים, אני חי — הוא אולי ישיב לעצמו את שמו ואת מקומו, אבל הוא עלול להחריב את חייה של אשתו ואת המשפחה שנוצרה.

והוא שותק.-

כאן, נדמה לי, מתחילה התשובה העמוקה שלו.

הרב קוק, שקרא את הסיפור עוד בכתב־יד, התפעל ממנו ואמר לעגנון שזהו ״סיפור עברי באמת, נובע מן הצינורות בלא שום מחיצה״.

מעניין לקרוא את הסיפור לאור אורות התשובה.

אצל הרב קוק איש האמונה המובהק, המיסטיקאי, התשובה אינה רק חרטה על חטא. היא כוח של חיים. האדם יכול להתחדש. הרצון יכול להתיישר. אפילו מתוך המשבר יכולים להיוולד חיים חדשים.

אבל עגנון הסופר המודרניסטי העניין של התשובה קשה יותר אם בכלל ובאופנים מורכבים מבחינה עבודת אדם  ומתוך הגבולות  של לפסיכולוגיה האנשוית העמוקה.

אצל מנשה חיים הרצון אכן מתיישר — אבל החיים אינם מתיישרים.

הוא נעשה אדם המסוגל לוותר על עצמו למען האחר, אבל אין בכך כדי להשיב לו את אשתו, את ביתו ואת חייו.

ואולי משום כך שמו של הגיבור כל כך מופלא:

מנשה חיים.

מנשה — מלשון שכחה, כמו שאומר יוסף:

״כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי״.

וחיים — חיים.

בסוף הסיפור מנשה חיים צריך לבחור בין שני חלקי שמו.

כדי שאחרים יוכלו לחיות, הוא מסכים להיות מנשה — להישכח.

הוא חי, אבל העולם צריך לחשוב אותו למת.

והוא אינו זוכה, במובן הפשוט, לחיים חדשים. התשובה שלו אינה מביאה אותו בחזרה אל החיים שהיו לו. היא מביאה אותו אל האפשרות לקבל את הדין .

וכאן אני נזכר במשפט המפורסם שמקס ברוד ייחס לקפקא. כששאל אותו אם קיימת תקווה מחוץ לעולם הזה, קפקא השיב:

יש תקווה, תקווה אינסופית — אבל לא בשבילנו.

שלוש אפשרויות עומדות כאן זו לצד זו.

אצל הרב קוק — התשובה יכולה לחדור אל החיים ולחדש אותם.

אצל קפקא — אולי יש גאולה, אבל היא נמצאת מעבר להישג ידנו.

ועגנון עומד במקום הכואב שביניהם:

ייתכן שאין עוד אפשרות לגאול את החיים, ובכל זאת עדיין אפשר לעשות תשובה.

"ומנשה חיים חשב כמה קל היה שלא יהא אותו מעשה נעשה וזמר לעצמו בקולו הצרוד פסוק אחד מתהילים תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. וכאשר ראה מנשה חיים כי נתבהל השומר מאוד הגביה את זרועו ואמר באמת אמרו חכמים העולם הזה כל מה שנברא בו יורדין לשאול. אבל חלילה להתרעם על מדותיו, כמו שכתב השל"ה הקדוש דעו בני שהמפתחות מסורים בידי אדם ויש בזה סוד כמוס כי ממש בידי האדם נתונים הם המפתחות החיצוניים והמפתחות הפנימיים.

ויפה אמרו חכמינו ז"ל במדרש אשרי אדם שעומד בנסיונו שאין אדם שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותו. מנסה לעשיר וכו' ומנסה העני אם יכול לעמוד ולקבל יסורים.

מנשה חיים כלה לדבר ושניהם הבינו מי האשה שבאה להעמיד מצבה למנשה חיים כי היא קריינדיל טשארני, היא קריינדיל טשארני אשת מנשה חיים. ומכאן ואילך לא דיבר מנשה חיים דבר, רק חיזק לבו באלקים בשארית כחו.

לעתים היה עוזב את מקומו והולך אצל גדר בית הקברות לראות מרחוק קברו של אותו קבצן אותו מנשה חיים המדומה, שהסיתו לדבר עבירה ונטל ממנו את אשתו וכרת שמו מישראל לעולם. ואש נשקה בעצמותיו.

ומיום ליום היה גופו הולך וכלה עד שנפחה נפשו וימת.

והשומר שהיה בקי באותו מעשה שסיפרנו לעיל העמיד את המצבה לראוי לה ויתן שם ושארית בישראל למנשה חיים הכהן שהלך ערירי.

ובבוא יום הכסא עמדה קריינדיל טשארני על קברו של מנשה חיים ודמעותיה נערו לעפרו. תנצב"ה."

אולי זו אחת המשמעויות העמוקות של ערב יום הכיפורים.

אנחנו עומדים לפני הקב״ה ולא תמיד יכולים לומר: אני אחזיר הכול למקומו.

לפעמים אין לנו כוח כזה.

אבל אנחנו יכולים לומר:

את מה שאינני יכול עוד לשנות — אני יכול לשאת אחרת.

את האדם שהייתי אינני יכול למחוק — אבל אני יכול לבחור איזה אדם אהיה מכאן ואילך.

ואז מקבלת הכותרת של עגנון משמעות חדשה:

״וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר״.

אולי אין פירוש הדבר שכל הדרכים העקומות של חיינו יתיישרו.

אולי לפעמים הדרך נשארת עקובה.

אבל האדם ההולך בה יכול להתיישר.

וזוהי אולי התשובה שאפשר לבקש בערב יום הכיפורים: לא שהקב״ה יחזיר אותנו לעולם שבו שום דבר לא נשבר, אלא שייתן לנו את הכוח לעמוד לפניו באמת בתוך העולם השבור — ומתוכו לבחור מחדש בחיים.

Rav Dr. Roberto Arbib