ראייה ונראות'וירא בלק בן צפור'

ראייה ונראות 'וירא בלק בן צפור'

האיום

עם ישראל יצא ממצרים, הלך וחצה את המדבר, ולאחר זמן רבהגיע לערבות מואב, על סף הכניסה לכנען.

הוא חונה באופן זמני מעבר לירדן.

מראה העם מעורר פחד וחרדה אצל העם השוכן ליד וצופה בו. מלך מואב בלק בן צפור, רואה בעם ישראל איום כבד על קיומו. בדימויו של בלק זהו עם לוחם:

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי".

העם מאיים עליו לכאורה גם בגלל מספרו הרב.

נוכחות העם יוצרת בהלה, ומואב חושב שהוא לא יוכל לעם בגלל שהוא רב.

בלק רואה את העם כך: "הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" צפיפותו הרבה מסתירה את אור השמש, כנחילי ארבה והוא כסה את עין הארץ. הוא מסתיר את האור ואפשרות הראייה.

לעם דימוי חייתי, כשור האוכל ומכלה את העשב – "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".

למעשה בלק טועה והוא לא רואה נכון.

לישראל אין שום כוונות תוקפניות נגד מואב למרות מספרו הרב.

מסקנות בלק מעידות על תגובה חסרת פרופרוציות הנובעת מתפיסה שגרתית של יחסי עמים (האם מדובר בקנאה חורגת?).

בהמשך הסיפור ביטויי ראייה רבים כ'גלוי עיניים', להביט, לראות, לשור,לחזות, לשאת עיניים. כך שהשאלות העולות הן:

מה ניתן לראות בעם ישראל? מה ראוי להיראות? איך רואים את העם ? ומה יש להסיק מהראייה?

הזמנת הרואה

בלק המפוחד מבקש לגלות את עקב האכילס של העם, הוא מנסה לגלות את סודו הנסתר. כדי להסיר את האיום כדי לפתור את הבעייה הוא מזמין כמו- נביא, את בלעם בן בעור.

זה אמור לקלל את העם בעיני רוחו, היינו לחשוף את חולשתו, לאומרה בקול רם לאוזני הכל. הדיבור יופנה הן אל בלק והן אל ישראל.

בלק אמור להתחזק ברוחו ולצבור 'כוח' מהידע על חולשות אויבו.

העם השומע, ישראל, אמור להיפגע מגילוי נקודת התורפה שלו.

הקללה המושמעת היא פגיעה מורלית-פסיכולוגית בעם.

החוזה בלעם

בלעם החוזה נקרא גם 'סתום העין', זהו כינוי לנביא.

כי באופן פרדוקסלי כאשר הוא רואה פחות, הוא רואה יותר (אף שבכל מקרה הוא אינו שולט לחלוטין בעיניו).

לבלעם אין ידיעה קודמת על העם או הכרות איתו ועם מנהגיו, והוא גם לא

שמע את העם.

לבלעם היכולת לראות ולהרגיש, עיניו בוחנות את העם, שופטות והוא מפענח ומתרגם את מראה עיניו למילים מתארות.

הוא כעין נביא מתבונן.

בלעם יצליח לראות היטב את העם ולאפיין אותו.

מראה העם

העם חשוף למבטו של האחר, ניתן לראותו מכל מקום.

הוא נכון להיראות. העם יודע שמתבוננים ב,ו אך אינו יכול להיות מודע לכל מאפייניו. מה יש לעם להראות?

העם חונה על אוהליו, ואינו נמצא במצב התכוננות למלחמה.

הוא מושא מתמשך לראייה באופן עקרוני, כמי שנושא את זהותו כמטרה מודעת להתבוננות לכל הסביבה.

העם איננו מבקש להפגין במכוון את מראה.

אך העם איננו יכול לחשוף את כל מאפייניו. חלק נשאר נסתר לעין.

לא לא ניתן להתגלות, יש מקום לסוד.

נקודת הראות

לשם התבוננות בעם כולו, בקולקטיב כה גדול בלעם מעצב נקודת מבט ייחודית על ישראל. הוא מבקש להתבונן בו מנקודת תצפית גבוהה. הוא נמצא על ההר, והעם לפניו למטה.

זהו מבט-על מרוחק, ולא מבט צדדי או באותו מישור.

אך אין הוא יכול לראות את כל העם, ולכן אולי הוא דווקא מצליח לתפוס משהו. הוא מבחין מבחוץ מרחוק במאפייני זהות חשובים של העם.

למרות השינוי בנקודות התצפית על העם, בלעם אינו מצליח לקלל או למצוא את נקודת התורפה של העם.

נוכחות העם מרשימה ולופתת אותו בעיניו וברוחו, לפיכך בלעם "יקרא" אחרת את מציאות העם ממה שמדמיין או מצפה בלק.

ייחודו של העם

בשלוש הפעמים השונות שבהן בלעם צופה אל העם, ואומר את דברו, למשפט הראשון שלו משמעות ייחודית וחשובה ביותר, ואיננו קשור בהכרח למה שבא אחריו.

לבד

הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב

המשפט הראשון והמפורסם שבלעם מזהה לגבי ישראל מצביע על השונות והאחרות של העם משאר העמים בסביבה אותם מכיר היטב בלעם.

העיקרון הבולט הוא היכולת לחיות בנפרד ובאופן עצמאי.

העם מעוניין להימצא לצד העמים, ולהתקיים באופן סינגולרי.

מצבו ה'טבעי' הוא כמי שאינו משתייך למשותף לקהילת העמים שבסביבתו.

העם שונה באופן מובהק. הוא חי בהבנה ובהסכמה את נבדלותו משאר העמים. מכאן שאין לעם כל עניין למאבק כזה או אחר עם מואב או שאר העמים.

מוסר חברתי

'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל'

בלעם מבחין בסטנדרטים האתיים של ישראל.

אין אצלם חטאים -אוון ועמל- אחד כלפי השני.

אין ניסיון להונות את האחר ולפגוע בו. סולידריות זו נקשרת בהמשך בהימנעות ממאגיה: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל".

האם זהו תיאור אידיאלי? או ניסוח של הפוטנציאל המוסרי של העם?

ארכיטקטורה אתית

'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל'

בלעם רואה את מחנה ישראל ומדבר אל האוהלים והמשכנות של העם.

כך בעקבות הקיום הנפרד ביחס לעמים אחרים, המגורים משקפים תפיסה אתית.

לפי חז"ל מדובר בארכיטקטורה המבטאת את מערכת היחסים בין משפחות ובתוך הבתים.

הצניעות המשפחתית וההתרחקות מחשיפת החיים האינטימיים זהו כוחו של העם. האוהלים אינם חשופים זה מול זה, והפתחים אינם פונים אחד לפתחו של השני. צורת מבנה האהלים במחנה היא ביטוי לחיפוש אחר 'שלמות פנימית'.

הארכיטקטורה של המחנה מעידה על ערכי החברה.

השימוש במילה 'משכן' רומז לקדושה, שעל הארכיטקט להתחשב בה.

זאת בניגוד לארכיטקטורה כוחנית או פאשיסטית,

המבקשות לשלוט ולעקוב אחר האזרח, ולהגביל כמה שיותר את חייו הפרטיים.

העם מסתיר באופן טבעי חלק מזהותו כעם קדוש.

עצם ההסתרה מעיד על הקדושה של העם.

בלעם אינו מסוגל לחדור לתוך 'נבכי' הקדושה, לכן אין הוא משתמש במונח 'קדוש'. הוא רואה רק את הצד החיצוני של קדושת העם.

בלעם אינו מצליח לגלות את 'סודו' של העם, אבל רומז לו.

המספר

"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר [מִי ס‏‏פר] אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל "

בנוסף לשלושת נושאים אלה, בלעם מדבר גם על הכמות –

מספר בני ישראל. הוא עונה בכך לבלק האומר על העם: "כי רב הוא".

זה חושש ומעוניין לפגוע בישראל בנקודה זו.

בלעם באמירתו "מי מנה" את העם מציג שאלה רטורית ללא תשובה.

מדובר בעניין סמוי מהעין. מספרם של בני ישראל מעיד

יותר מאשר יכולת הפריון והכמות, על האיכות הנסתרת בכמות.

זהו ביטוי למתח בין כמות לבין איכות.

המספר הגדול של בני ישראל אינו מיועד למלחמה, ואינו נושא אופי צבאי ('בשר תותחים').

גם כאן לא ניתן לראות את הכל- מי ימנה?

הדחף לתפוס את כוליות העם נשלל, והראייה איננה טוטאלית.

בין אתיקה לבין מלחמה

בלעם אמנם עובר לתאר את ישראל גם במישור הצבאי, אך זהו אספקט משני בדבריו. הוא עונה בכך לבלק על דרישתו להחליש את כוחו הצבאי של העם.

יכולת המלחמה של ישראל נלווית לאפיונו, ואיננה העיקר והמהות.

היא מצויינת כי היא רק בגדר אופציה לכאשר העם יצטרך להתמודד במלחמה.

העם אינו חפץ להפגין את עוצמתו בקונפליקט צבאי, ואין הוא מתייצב למערכה מלחמתית.

העם דווקא מבקש שלום כדי לחיות בנפרד על פי ערכיו שלו - וליצור לעצמו מסגרת פוליטית-אתית עצמאית.

בלק מלך מואב אינו מבין את דברי בלעם ואלה גם אינן ברכות לעם, כפי שחושב בלק, אלא הגדרת מאפייני הזהות של ישראל.

למעשה, לא בלק ולא בלעם יכולים לתפוס במלאות את זהות העם.

דברים אלה של בלעם מציבים גם אתגר לישראל, כמו זוהי התביעה לחיים על פי נורמות אתיות של קדושה, וכן לנראותו של העם

בעיני האחרים.

זוהי הזדמנות עבור העם לשמוע על מאפייני עצמו.

אין העם יכול לראות עצמו באופן שלם, והוא זקוק למבט חיצוני של האחר כדי להיות מודע יותר ליכולותיו ולאפשרויות מימושו בעולם.

על המחבר: "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".