'אָהַבְתִּי'- פרשת'משפטים'

'אָהַבְתִּי' - פרשת 'משפטים'

הוא מרגיש טוב ובטוח בחייו. לא חסר לו שום דבר. יש לו סדר יום מאורגן למופת והוא מרוצה מעבודתו היומית. הוא מעריך מאוד את אדונו, אוהב אותו, ולכן רוצה להישאר איתו לעד. הקשר החם, מופיע גם מצידו של האדון, שאף הוא אוהב את העבד. אלה חלק מהמסיבות שבגללן העבד אינו מעוניין לצאת אל חירות העולם, למרות שהחוק המקראי מתיר ומאפשר לו, והוא אמור עתה להשתחרר מעבדותו. לכן בפרשה, כמו מצוטט ואומר העבד:" אהבתי את אדני לא אצא חפשי" (שמות, כא ה-ו). המקרא יגיב לאירוע מפתיע זה באמצעות חוק מיוחד. החלטת העבד מבטאת עבדות מתוך רצון חופשי. זהו חטא נפשי חמור, או יחס לקוי למציאות, המעידים על שיבוש עמוק בתפיסת האדם.

אהבת יתר

בעייתו של העבד היא שהוא ממשיך ומפתח את התלות הנפשית באדונו. הוא התרגל להיות כפוף לסמכות המוחלטת של אדונו, ונהנה מהשקט הנפשי של אי לקיחת אחריות ואי קבלת החלטות בנוגע לחייו היומיומיים. הוא מרגיש משוחרר מהמאמצים המנטליים והנפשיים שהחירות תובעת.המקרא מדגיש כי הוא אוהב קודם את אדונו, אחר כך את אשתו, ולבסוף את ילדיו: "אהבתי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי". סדר זה הוא ביטוי לחלק מהבעייה הקשה. ההתקשרות הנפשית היתה צריכה להיות בסדר אחר, קודם אשתו, או ילדיו, ורק אחר כך הסביבה הלא משפחתית -אדונו. למעשה בכך הוא ממשיך לשעבד לא רק את עצמו, אלא גם את משפחתו שתלויה בתלות שלו באדון.

נוסיף כי גם לאדון יש אחריות למצב זה. באופן פרדוקסלי האדון היה צריך להראות סימנים של ריחוק נפשי מהעבד, מבלי לגרוע מהאחריות כלפיו, כלפי ליצור מרחב של אי תלות. חובתו הלא כתובה של האדון היא לעודד את העבד להשתחרר. ניתן היה לומר כי האדון מצווה על חינוכו של העבד, או על זרוזו לצאת לחיים החופשיים. אם העבד מסרב לצאת, הרי שמדובר לפיכך גם בכישלון של האדון.

המאמר התלמודי: "קנה עבד קנה אדון לעצמו"- מתפרש כך שלאדון יש אחריות יוצאת דופן כלפי העבד, ובעקבות זאת בפועל העבד מתקיים בתנאי חיים טובים למדי, לא כפי מצבם של רוב העבדים בעולם העתיק, לפיכך משתמע מדברי חז"ל אלה, כמו פראדוקס שעל פיו על האדון עצמו להשתחרר מהעבד על ידי שיחרורו של העבד. המקרא מעודד את השיחרור מהעבדות גם בביטויים נוספים של הענקת טובין לעבד בזמן יציאתו על ידי אדונו.

האוזן

לאחר שהעבד עומד על דעתו ולא מעוניין לצאת אל החופשי, מובא חוק זה של רציעת אוזנו של העבד: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ". החוק נכתב מתוך מגמת אזהרה לעבד: אוזנך תירצע - אם לא תרצה לממש את הזכות-חובה לחירותך. העבד המסרב לעקרון העל של המקרא -החירות האישית שלה האדם- מסומן כסנקציה באופן פיסי בגופו שלו. הסימן נחתם בבשרו כמו קעקוע. בדומה לצריבת עור בפרות המרעה. חז"ל מפרשים את המלים במקרא : "והגישו אדניו אל האלהים ורצע ...את אזנו" . הם שואלים מדוע דווקא באוזן? ומשיבים כי מאחר שזו האוזן אשר שמעה בהר סיני: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם " (ויקרא כה, נה) וסירבה לשמוע ולקבל כי אין בני האדם "עבדים לעבדים". העבד דבק מעצמו בעבדות לאדונו, ולכן עליו להיות מובדל ומובחן מהאחרים בחברה (יש דמיון למקרה המצורע היוצא מן המחנה) באמצעות הסימן הפיסי באוזנו. נדגיש כי המקרא מכיר כאן גם בחופש הבחירה השלילי של האדם, מקבל עמדה זאת ומגיב בדרכו לבחירה זו, בחוק הרציעה. הרציעה נעשית בפומבי, ודווקא ליד הדלת –"וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת"- כי היא המציינת את המעבר בין הבית לבין החוץ - את הגבול בין החירות לעבדות, אותו לא חוצה העבד.

הפחד

העבד יתכן וחושש מהחירות, כי אין הוא סומך על עצמו, על אלהיו, על העולם , ועל החברה שיעזרו לו ויתמכו בו במימוש חירותו. פחד או חרדה זו מבטאים חוסר אמון או אמונה בסיסיים באפשרויות שהחיים יזמנו לו כדי להתקיים לפי עקרון העצמאות ואי תלותיות. החופש הוא למעשה נטילת סיכון הכרחי, אותו הוא לא מוכן ליטול. המקרא דוחף את האדם לקיום נפרד ובלתי תלותי בזולת. זהו עוד ביטוי מובהק לתפיסה המקראית שהאדם נולד לחופש. בכך יש גם תביעה לביטול כל מרות וסמכות המגבילים את העצמאות הנפשית, הפיזית והמחשבתית בכל סוג משטר שהוא. חובת האדם מנוסחת כציווי לממש את החירות המגדירה אותו כאדם שנברא בצלם אלוהים ,ושחירותו הוענקה לו למרות חולשותיו ופחדיו הרבים.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".