פרשת יתרו - הביקור
העם שיצא זה מכבר ממצרים חונה במדבר לאחר מלחמתו עם עמלק ואז מסופר לנו על ביקור משפחתי מפתיע וחשוב ומיוחד.
יתרו חותן משה בא עם בתו צפורה ושני נכדיו גרשום ואליעזר, לראות ולברך את משה במקום הימצאו, לפני מתן תורה בהר סיני.
יתרו הוא כהן מדין ומגיע מארצו הרחוקה, מאחר ששמע על הצלחת ישראל ועל היציאה ממצרים, שחרור העם ותבוסת המצרים - "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".
תגובת יתרו היא רגשית ובולטת, "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה", הוא שמח מאוד לשמעו שחתנו הצליח כל כך נגד המצרים.
אך היחסים בין השניים הם קרובים אך פורמליים "וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם", נדמה שיש ריחוק מה מצדו של משה.
יתרו כהן מדין, מרוב התלהבות מהמפגש רוצה לתרום בעצתו למסגרת הפוליטית החדשה של העם המתבססת עתה.
כך הסיפור מתרכז דווקא בהצעת יתרו למשה לשיפור מערך השיפוט של העם, הצעה שהינה בעיקרה טכנית ופרוצודורלית (מטרתו ומניעיו של יתרו הם עניין לפרשנות רחבה במדרש).
למרות התיאור הנרחב על פגישת משה ויתרו, אנו מופתעים מכך שפגישת משה עם בניו במקום זה איננה מוזכרת כלל, ואגב גם זו עם אשתו צפורה.
כך באופן לא ישיר, בסיפור זה אנחנו נחשפים למצב משפחתי יוצא דופן במקרא.
הבנים
שני בניו של משה מוזכרים כמי שהובאו יחד עם סבם יתרו ואמם צפורה מארץ מדין: "ויִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיה".
הם מוכרים דווקא כבניה של ציפורה: "...וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ...."
בפעם השנייה הם מוזכרים כבניו של יתרו סבם: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו". בפעם השלישית שוב הם מצויינים כבניה של ציפורה.
אנו תמהים, מדוע אין כל ייחוס לאביהם משה?
מדוע אין האב פונה או מברך את שני בניו?
מדוע הם מכונים דווקא בניה של אשתו ולא בני משה?
משה אינו מדבר עם בניו והם אינם מקבלים מעמד ייחודי.
אין מתוארים כאן יחסי אב בנים כיעקב ובניו.
חל נתק בולט בין האב לבנים, כמו האב וויתר עליהם.
זוהי תופעה ייחודית לפיה האב עוזב את בניו עם אשתו בארץ אחרת, ועוד משאיר אותם עם חותנו. הבנים גדלים ללא אב.
משה, בניגוד אולי לדמויות אחרות במקרא, ויתר על תפקיד האבהות.
הוא איננו נוכח בחינוך ילדיו, הגדלים עם אשתו וחותנו.
מפתיע שהמקרא מספר לנו סיפור כזה של דינמיקה משפחתית.
כך גם לגבי משה הבעל שאיננו נוכח גם במערכת הקשר הזוגית בינו לבין אשתו צפורה. (נושא היחסים בין בני הזוג משה וציפורה יופיע שוב בדברי הביקורת של אחותו מרים על אודות האשה הכשית בספר במדבר).
הפרידה
נוכל להסביר מצב ייחודי זה כתוצאה מהכרח הפרידה של משה ממשפחתו.
נדמה כי הסיבה היא בכך שמשה, לאחר שנקרא למשימתו מול הסנה בהר חורב, ולאחר שביקש רשות מיתרו חותנו, עזב את משפחתו במדיין ויצא לבדו לארץ מצרים לשחרר את העם.
בנסיבות ובתנאים לתפקידו יוצא הדופן, לא היה מקום לקחת עימו את בניו ואת אשתו ציפורה. אלה יהוו מעמסה עליו. כך נוכל להבין כי משפחתו חזרה למדיין כאשר לוותה אותו זמנית בדרך למצרים, לאחר סיפור המלון במדבר.
את הביטוי הייחודי ביחס לציפורה אשתו המופיע כאן :
'לאחר שילוחיה', מפרש המדרש כגירושים זמניים שנערכו בין משה לבין ציפורה, לפני צאתו למצרים. אלה נחשבים כגירושים הכרחיים, שמטרתם היתה למנוע מציפורה עוגמת נפש, ולכרוך אותה בסבל הרב של ציאת העם ממצרים. עדיף היה שתישאר מוגנת בבית אביה ואמה.
בשולי עניין זה ,נוסיף ונשאל האם המקרא גם רומז כי לנשואין עם ציפורה מלכתחילה היה אופי 'לא רצוני'? ככפויים על משה ומקריים לגמרי, כאשר רק נסיבות היותו בגלות מביאות אותו להינשא לה?
גרשום ואלעזר
על שני בניו של משה, גרשם ואליעזר לא שומעים עוד דבר בתורה.
אך אולי אין זה מפתיע שבניו אינם מוזכרים. האב משה, מחד לא משאיר מקום ותפקיד לבניו, אך במיוחד מסיבת היעדרותו, הבנים לא חונכו כלל על ידי משה, אלא על ידי סבם יתרו ואמם ציפורה.
למעשה חינוכם וגידולם היו מנוגדים אפילו למורשת אותה משה מנחיל לעם.
לכן ניתן לדבר פה על אי המשכיות בין -דורית. הבנים גם הם התנתקו מהאב.
נוסיף ונעיר כי מתן השם לבנו הראשון של משה מתמיה.
השם 'גרשום' מעיד על תחושת הניכור שלו במדיין, הוא מרגיש זר שם כגר - " שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה".
זאת בניגוד ליוסף החי במצרים ונשוי לאסנת המצרית, ששמות בניו, אפרים ומנשה, מעידים על התנסות וקיום חיוביים יותר והשתלבות בארץ הזרה.
בספר שופטים(יח) מופיע ציון מפתיע המצביע כנראה על הבן גרשום, אך במשמעות שלילית ביותר. גרשום השתתף בעבודת אלילים עם שבט דן.
האם ניתן לקשור זאת לחינוכו 'המדייני'? והיעדר האב?
בספר 'דברי הימים' מצוינת הזכרה קצרה נוספת של שני הבנים.
נוסיף כי לפי המדרש, אליעזר לא נימול מאחר שכך ביקש יתרו ממשה, והיה לעובד עבודה זרה.
הקרבה ומסירות
אנו סוברים כי המקרא מבקש לומר כי כדי לבצע את פעילותו הייחודית של משה, העימות עם פרעה מלך מצרים והוצאת העם ממצרים, הוא היה חייב להתנתק לגמרי ממשפחתו הקרובה.
זהו המחיר הכבד שעל האב לשלם.
התביעה הטוטאלית ממשה להתמסר כל כולו לתפקידו הייחודי והקשה אילצה אותו להיפרד מבניו כדי לממש את שליחותו ( באותה מידה בא יצטרך לפרוש מאשתו צפורה).
המסקנה מסיפור חריג זה במקרא, והן על פי פרשנות חז"ל היא כי לא ניתן בו זמנית לשחרר את העם, לדאוג לו לצרכיו, וגם להיות איש משפחה.
אי אפשר להיקרא 'איש האלהים' וגם להיות אב ובעל.
משה איננו יכול לחיות חיי משפחה 'רגילים', עליו לדעת להיפרד, 'לשלח את משפחתו' כדי להשיג את המטרה העיקרית של שליחותו התובעת הקרבה ומסירות מוחלטת והיא הצלת העם הנהגתו והבאתו אל שערי כנען.
נציין כי גם אצל משפחתו הרחבה של משה, אנו מוצאים ביטוי למחיר הכבד שתובעת השליחות. אחיו אהרון איבד שניים מבניו בעוד הם משרתים במשכן.
לגבי האחות מרים, אין אנו מכירים במקרא את בעלה וילדיה, ואם בכלל היו לה ילדים.
על פי המדרש, גם האב עמרם מוכן היה לוותר על הולדת בנו משה, ואף על המשפחה בכלל ולהתגרש מיוכבד, בגלל גזרת פרעה על המתת הבנים העברים.
שליחת יתרו
בסוף המפגש עם יתרו חותנו, שולח אותו משה חזרה לארצו מדין.
"וַיְשַׁלַּח משֶׁה אֶת חֹתְנוֹ... וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ". משה מציב גבולות ברורים לנוכחות יתרו עמו. השליחה היא ביטוי לחשש מפני התערבות יתר של מי שנשאר 'חיצוני' לאירועים שקרו ומתרחשים עתה לעם, ובמיוחד למה שיבוא עתה, מתן עשרת הדיברות בהר סיני.
זוהי הימנעות מפני שילוב עמדותיו האחרות של יתרו כהן מדין שאינן עולות בקנה אחד עם המחשבה המקראית.
לכן על משה להסתפק בעצתו הפרוצודורלית של יתרו (שיש לה גם השלכות אחרות), ולהיפרד ממנו בהקדם.
על המחבר יואב לוי:
"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".