'עליונות' - פרשת 'כי תבוא'

'עליונות' - פרשת 'כי תבוא'

בתחילת פרשת 'כי תבוא' בספר דברים, מובא תיאור הבאת בכורים למקדש, ובו גם ההצהרה האישית של עולה הרגל בפני הכהן. לצד תיאור זה, מוצגים מספר רב של מושגים או מונחים חשובים הקשורים בייעודו ובמעמדו של העם בעולם. אנו מוצאים מונחים כמו סגולה, קדושה, עליון, תהילה, שם, תפארת, טומאה, חוק, משפט, וידוי, שמחה, נתינה, ברכה ואובדן. נציג בקצרה חלק ממונחים אלה ונשאל מה משמעותם, וכיצד הם מתלכדים ומתחברים יחד לכדי מערכת רעיונית אחת.

הקדושה

הציווי על הקדושה :"וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדשׁ לַיהוָֹה",המופיע במקומות רבים בתורה בא פה בפרשה לצד שאר המושגים, ולכן מקנה למונח זה משמעות נוספת בהקשרם. למושג קדושה פירושים שונים. כאן נגדיר את הקדושה במשמעה הראשוני, היבדלות מכל דבר שהינו ביטוי לרוע ולעוול, ובאופן מטאפורי מה שנכנה טומאה. הקדוש מתרחק ומבדל עצמו פיסית, מעשית ותודעתית ממה שהוא גם אי צדק ועיוות של ערכי יסוד אתיים. אך ברמה שנייה ונוספת על הקדוש לבנות קומה נוספת, שתהווה מתוך הגדרת הרע מגדלור לעשיית הטוב.

מצב הקדושה של העם הוא התנאי הבסיסי וההכרחי לשאר האפיונים והתביעות האחרים הנקשרים בעם, כמו הסגולה השם והתפארת.

עקרון הקדושה מנוסח גם כשמירה על החוק של אי עשיית הרע, ועשיית הטוב במלים הבאות:" וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ".

עליון

רק לאחר השגת מימוש הקדושה, יכולה לבוא התביעה הבאה לעם:

"וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם". למה הכוונה בביטוי יוצא דופן זה?

ניתן לפרש זאת באופנים שונים.

ב'להיות עליון' אנו רואים הצגת שאיפת ההתעלות של העם עצמו.

'עליון' משורש 'עלה', לעלות עוד ועוד בסולם הערכים האתי.

עליון הוא זה השומר על החוק האתי המוצג במקרא.

זוהי המגמה להעז כדי לדבוק בערכים אחרים,המוגדרים כנעלים יותר. זו קריאה לחריגה מהקונבציות החברתיות המוכרות ותביעה להתנהגות מופתית. יש מפרשים כי זוהי היכולת להעניק ולתת לאחרים מתוקף יכולותיך. נדגיש כי אין מדובר פה בעליונות שהיא בעצם שליטה או בהתנשאות על עמים אחרים בעולם, בכל מובן שהוא חברתי ,פוליטי, משפטי או אחר. המונח הזה אינו מעניק הטבות יתר למי שאמור להחזיק בו.

אין הוא מציג גם יתרון או כשרון מלידה.

לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת

בפרשה מדובר באופן יוצא מן הכלל בשלוש תוצאות חשובות המופיעות לאחר שהעם השיג את הקדושה, ואת שאיפתו לשלמות מוסרית : "וּלְתִתְּךָ...לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת".השלושה הם ביטוי להכרה האוניברסלית של העם בתוך משפחת העמים. העם ששאף להגיע למצב ייחודי כזה כקדוש, חייב להיות מוכר על ידי כל העולם. התהלה היא השבח הכללי שלו זוכה העם על היותו מופת לצדק ולקדושה. השם הוא השם הטוב של העם שיוצא בעולם, זה העם המייצג את שם האל. התפארת היא ביטוי ליופיים של מעשי העם. שלמות התהליך שעובר העם, תתגלה רק כאשר השלושה, השם, התהלה והתפארת יונכחו במציאות של החברה האוניברסלית.

הסגולה

המונח סגולה -לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" -גם הוא פתוח לפרושים שונים.

המונח סגולה מציין חפץ יקר, מיוחד, כמו אוצר.

העם המתואר כסגולה, הינו עם השומר על ערכים ייחודיים.

זוהי ההכרה בתכונות הסנגולריות של כל עם בעולם. כל עם מיוחד בדרכו שלו. לכל עם צריכה להיות תודעת הייחודיות שלו. סוג של מודעות עצמית הנקשרת להסטוריה ולתרבות שלו.עקרון הסגולה מבטא גם את התביעה להכיר את עצמך. הסגולה מצטרפת לעקרון הקדושה, מאחר שהיא מחדדת את תודעת העם למעמדו וייחודו.

האבדון

מביא הבכורים למקדש מפתיע בהצהרתו לפני הכהן. היא כוללת מעין וידוי הסטורי המתחיל רחוק מאוד מהזמן הנוכחי: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". אנו מוצאים הודאה בכך שהאב הקדום של העם, עוד לפני הולדת העם, הלך לאיבוד למשך זמן מה. הוא נקרא כאן ארמי- זה שבא מצפון מארם – מסוריה. הצהרה זו על התעייה בדרך של האב, מעידה על חיפוש ותהייה, ונחשבת פה כחולשה מובנת ומוכרת. אם האב הקדמון טעה, אז גם המצהיר אינו חסין מפני טעויות או תעיות בעתיד. הביטוי 'ארמי אובד' מעיד על כך שאין לדובר 'דם כחול', לכאורה דם אצילים. הזהות שלו איננה מוענקת מראש. ההצהרה היא עדות לאפשרות של שינוי מעבר מזהות אחת לזהות שנייה, במקרה הזה מארמיות לישראליות. הצהרת מביא הבכורים- תיאור עברו של העם – נקשרת לתפיסה שאין לעם כל עליונות מסוג כל שהוא.

לתת

אחד מביטוייה של הקדושה הוא הנתינה. הקדוש הוא לא רק מי שמתרחק מהרוע, אלא זה התומך באופן אקטיבי בטוב ובצדק:

"מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ...וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ".

בעל האמצעים חייב לתת משלו לשכבות החלשות בחברה, בהן נכללת גם קבוצות המיעוטים. אי נתינה נקשרת לטומאה. היחס לחלשים מהווה גם מרכיב ממערכת הצדק של החברה. בלעדי הנתינה הזו אין הצדקה לקיומה של החברה. הקדושה, הסגולה, השם והדבקות באתיקה נקשרים טתלויים במעשה זה של נתינה.

השמחה

ההנאה והשמחה ביש החומרי המתלווה לרווח הכלכלי של היחיד חייבת

לכלול גם את השכבות החלשות בחברה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר". רגש זה אינו מיועד רק לאדם שעושה את המעשה הטוב. עליו לשתף גם את המקבל ממנו ברגש זה. אנו רואים פה שילוב ואנטגרציה

של החלש והדחוי בחברה.

היום

ראינו כי רק שזירה של כל התנאים המופיעים כאן היא מימוש האידאל המקראי. אך במדינת ישראל של היום המודל האידאלי הזה המתואר בפרשה, ככל הנראה אינו מהווה עוד מפת דרכים או מצפן ערכים. מה השתבש כיום בעולם היהודי כאשר השם, התהלה והתפארת איבדו כליל את משמעותם? העם היהודי , בדיוק בניגוד לאידיאל המתואר, הפך לאובייקט של שנאה, דחייה, אכזבה קשה מזה כבר מספר שנים. לפיכך נשאלות השאלות : איפה צריך לתקן? היכן העם נכשל? מה עליו לעשות כדי לצאת

מהמצב הזה של מי שאינו מוצא מקומו במשפחת העמים?

מהו חשבון הנפש שעליו לערוך?

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".