השמיים, האדמה והזהב - חג שבועות

השמיים, האדמה והזהב

לאחר מתן התורה – חג השבועות

לאחר מעמד עשרת הדברות בהר סיני בו הדיבור הופנה לכל העם, באים פסוקים שונים המתייחסים לאירוע, ולמה שהתרחש בעקבותיו. ראשית מדובר בתגובת העם לשמע קול האל. התגלות מתן החוק (שמות כ'), מביאה להתמודדות העם עם מצב יוצא דופן זה, היא מעידה על אי הבנתו, ומעוררת חשש גדול מטעות חמורה בתפיסה האל. לפיכך מובאת תגובת משה כדי למנוע את התייחסותו השגויה של העם לאירוע.

הפחד מהקול

התגובה הראשונה של העם לשמע החוק היא פחד גדול:"וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". העם נרתע מהקול המדבר של האל כמי שאינו יכול לשאתו. משה מתייחס ומגיב מייד לכך, ומרגיע את העם ואומר כי אין מדובר ב'אלהי פחד'. משה מסביר כי החוויה הזו היא כתרגיל חינוכי ייחודי ורגעי, ועל העם לצאת עתה מהחווייה המשתקת הזו: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ". מדובר למעשה במהלך פדאגוגי, כזה של מורה המציין את נוכחותו, סמכותו וחשיבות המסר בקולו המטלטל והעוצמתי. בעקבות אי יכולתו של העם לעבד חוויה זו, ובגלל פחדו המיותר מפני קול האל מובאות ההנחיות הבאות של משה לעם.

השמיים והקול

"אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם"

האמירה "אתם ראיתם" כי הדיבור בא מן השמיים, באה להסביר לעם את הסכנות מהבנה לא נכונה של האירוע בסיני. בדבריו אל העם מדגיש משה כי הדיבור הוא שמיימי, ולכן שמיעת הדיבור הזה היא הידיעה שהקול 'פתוח', מתמשך ולא 'סגור'. השמיים האינסופיים מייצגים ומסמלים את הקול האינסופי שנשמע. הקול איננו מאיים, מטרתו דווקא באה לחזק ולבסס תפיסת החוק אצל האדם. הדיבור כרוח הבאה מלמעלה, מהלא נודע, ממרחב השמיים הלא מוגדר ( ולא מתוך האש בהר סיני !). אך הפחד והאימה של העם מביאים לדחף לקבע את הדיבור, מקור קול האל, ולהעניק לו תבנית. כדי לתקן כוונה זו, העם מצווה שלא להתמודד עם פחד זה דרך יצירת אובייקט קונקרטי. משה מזהיר את העם ממה שעשוי לקרות, כי אין להפוך את הדיבור הפתוח של האל למשהו מקובע. את הקול לא ניתן לתפוס כי הוא מה ששוכן 'מאחורי הדיבור'. אין לשחזר את הטון, הצליל, או הנימה של הקול - מוצא הדיבור האלהי. להיפך, יש לראות בקול האל דבר מתמשך שאינו פוסק. דברי משה הם כנגד הפיתוי לצמצם ולהגביל את מה שאין לו ייצוג -מה שבא מהאל. לקבע את הקול זוהי בקשה כביכול לגעת בדיבור עצמו של האל. את הקול נסתר אין להפוך למשהו גלוי, כי מכל מקום אין מגע ישיר איתו.

'אל תעשו אותי'

בניגוד לציווי השני בעשרת הדברות: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" שנקשר לאיסור על עבודת אלילים, מצטרפת פה אזהרה נוספת :

"לא תַעֲשׂוּן אִתִּי[אותי] אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב". לעשות 'איתי' משמעו לשלב ייצוגים אחרים שלי כאל. זהו האיסור על שימוש בכלי עזר, באמצעים נוספים, אובייקטים נלווים תומכים, כמו פסלונים, שמטרתם עיטור משני לאל במקדש [ואולי נאסרו פה גם הכרובים?].

אפשרות קריאה נוספת היא :"אל תעשו אותי אלהי כסף ואלהי זהב".

זוהי אזהרה שונה שמובנה אין להפוך את ה' אלהי ישראל לדמות אליל.

הקושי לדמיין את האל אבסטרקטי, מופשט לגמרי ולא נוכח פיסית

הינו האתגר לפני העם. לכן בא האיסור כדי למנוע עשיית ייצוג חומרי ממשי לאל שתקל על האדם. לא ניתן להמיר את מוגבלות התפיסה של האל במודל חומרי כלשהו. שום חפץ אינו יכול להצביע על זהותו - פסילים הנקשרים לאל. זהו האיסור 'לעשות כדמות' האל, המצוי מחוץ למרחבי הדמיון, הסיבה לכך מובאת בספר דברים (ד,יב): "כי לא ראיתם כל תמונה". מה שנותר מהאירוע איננו בזיקה למוחשי. אין לדמות את האל בשום אופן, ועליו להישאר מחוץ לכל סימון. אל לאדם להופכו לאובייקט תחליף, האל חייב להישאר מרוחק ובלתי נתפס, אף שהוא עדיין נגיש. אחרת יווצר בלבול בין האובייקטים המוחשיים לבין מה שהוא מעבר לכל תפיסה. האל המדבר מהשמיים מציין מופשטות, ואין להשיג את מהותו כפי שרוצה האדם המדמיין לדמיין.

האל כיישות מופשטת איננו תלוי במצב החומרי של האדם, אין עושים את האל זהב, אין הוא מכשיר או אמצעי לעשיית כסף או זהב. והוא איננו קשור לערכים חומריים מסחריים חולפים כמתכות יקרות ואיננו נקנה בכסף או בזהב . האל מתקיים דווקא מחוץ לחומריות העשירה [בניגוד למנהג העמים האחרים]. הזהב מצמצם ומגביל את מה שנחשב מהות האל. אין זהב בשמיים ולכן זו סיבה נוספת שאין לעשותו זהב על פני האדמה. האל נוכח בכל מצב, ולא בגלל זוהר זהב שיש לאדם או היעדרו ['אמר רב אשי: אלוה הבא בשביל כסף, ואלוה הבא בשביל זהב' - ת"ב סנהדרין ז,ב ]. הכסף אינו התנאי ליחס אל האל. [ יתכן ופה ניתן לראות בהתייחסות לזהב, הטרמה לסיפור עגל הזהב].

האדמה

בהמשך הקטע מופיעה הוראה נוספת הנקשרת למעמד העם בהר סיני, ועניינה הוא אופי בניית מזבח: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי". אם אתה זקוק למזבח כדי להרגיש קרוב אליי, אז עשה מזבח מאדמה בלבד [ אין מדובר במקדש אלא במזבח בלבד!].רש"י מוסיף כי על המזבח להיות: "מחובר באדמה שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפים".מזבח עשוי מזהב או מכסף גורם להחמצת היחס אל האל והזיקה אליו. המגמה בציווי זה היא לעצב את המזבח בפשטות, ואין לעשותו אף לא מעץ מיוחד, ואפילו עדיף שלא יהיה מאבנים! האדמה מקבילה לשמיים, מהם בא דיבור וקול האל לעם. האדמה היא צדם השני של השמיים -המרחב אינסופי, שאין לו הגדרה מספקת. לכן האדמה מהווה כתמונת ראי לשמיים ואין צורך לחרוג מהשימוש בה במזבח.

בנוסף לכך האדמה מצביעה גם על כיוון התנהגותי-אתי. מגולם פה הציווי על האדם: הייה קרוב לאדמה ופשוט כמותה, הרי היא המצע שממנו שנבראת. זוהי קריאה לענווה של האדם מול השמיים וביטוי להקרבה סמלית עצמית של האדם-אדמה. הדימוי הסמלי של האדמה, נועד כדי להנחות את האדם כיצד יוכל לקבל את הדיבור מלמעלה הבא מהשמיים. פשטות האדמה כמקום הקיום האנושי, מבטאת את הזיקה שבין השמיים לאדמה.

להזכיר בכל מקום

הפסוק הבא מתייחס אף הוא לאירוע שמיעת הקול בהר סיני:"בְּכָל [הַ]מָּקוֹם אֲשֶׁר ת[אַ]זְכִּיר אֶת שְׁמִי - אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".בתרגום הארמית הסורית מופיע הנוסח המקורי: 'תזכיר'- שתוקן ל'אזכיר' בנוסח המסורה. בתיקון נוסף, יש להחליף את 'בכל המקום' ל'בכל מקום'. כך שהפסוק המקורי הוא: "בכל מקום אשר תזכיר את שמי". משמעו לפיכך כי האדם הוא הבוחר את המקום בו יזכיר את השם, יהיה זה לא רק במדבר סיני, ולא רק כשיגיע לכנען, אלא "בכל מקום" בעולם. האל המוצג פה איננו נקשר למקום מסויים, אלא דיבורו בין השמיים לאדמה מעיד על כך שהוא נגיש לכל, היכן שהאדם נמצא - זהו המימד האוניברסלי של האל .בנוסח המסורה 'אזכיר' – מצביע לכאורה על כך שיש רק מקום מוגבל אחד בו ניתן להזכיר. לבטא את שמו, לזוכרו ולהזכירו, זהו האופן בו מתממש ונוצר הקשר איתו. הביטוי המילולי, הדיבור, הם האמצעי ליחס אליו שהינו תלוי שפה [ואולי אין צורך כלל במזבח! כי ניתן להסתפק בהזכרה בפה?].

ניתן לומר גם כי המקרא מצביע פה על חשיבות הקול הפנימי, קול 'האחר הגדול', והחשש מהגבלתו ומקיבועו בנפש האדם. הקול הפנימי חייב להיות חופשי ומשוחרר לגמרי - כקול הבא מן השמיים.

על המחבר יואב לוי

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".