השכינה - פרשת 'תרומה'
בפרשה מובאות ההנחיות להקמת המשכן על ידי משה, והיא פותחת בקריאה לתרומת נדבה של חפצים שונים מצד בני ישראל, כדי שכל אחד ואחד מהעם יוכל להיות שותף בהקמה. מטרת בניית המשכן מצויינת במקרא, והיא יצירת חלל קדושה - "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"- המאפשר את יצירת הנוכחות האלוהית במרחב האנושי - הנקראת אצל חז"ל 'שכינה'. שכינת האל - "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"- היא ביטוי לתחושת אינטימיות הנובעת ממפגש בין השניים, ובעצם חיבור ביניהם.
איך למעשה 'נוצרת' תופעת נוכחות השכינה?
אנו מוצאים מספר תנאים הכרחיים להופעתה. ראשית זוהי יכולתו של האדם לתרום מעצמו ולתת לטובת מרחב הקדושה - המשכן. המשכן נבנה בזכות נדבת הלב של העם מרוחו החופשית.
הקדושה היא תנאי הכרחי נוסף להופעת השכינה. ההתקדשות היא ההתמסרות המוחלטת למטרה רוחנית, ובו בזמן ההיפרדות מכל עניין שולי ומשני בחיים. במצב זה של הקדושה, האדם מתרחק מכל מה שנחשב 'שלילי' – 'טמא' באופיו, וכך הוא יכול ליצור את החלל המאפשר את המפגש.
תנאי שלישי הוא יכולת ההקרבה של האדם. כאן מדובר בתביעה להקרבת קורבן עולה, "עֹלַת תָּמִיד", שמשמעו היכולת לוותר על מימד הפנימיות הנרקסיסטית באדם לטובת מטרה ייחודית החורגת מהסובייקטיביות הסגורה שלו.
תנאי נוסף הוא היכולת להיפתח אל המפגש עם ה'אחר'. זוהי הציפייה וההתכוננות אל מה שמחוץ לך, לפיכך האירוע מתרחש דווקא ב"פתח אוהל מועד", לומר שיש בה במידה להיות מוכן להיפתח למה שעתיד לבוא מן החוץ.
תוצאת החוויה של נוכחות השכינה אצל האדם גורמת להתרחשות אירוע חשוב נוסף והוא הידיעה החדשה: "ונודעתי (ונועדתי) לכם שמה". הידיעה שמופיעה - הקשורה לאהבה - היא על טיבו של האדם. בעקבות החוויה האדם יכיר עצמו טוב יותר.
ההתנסות בחוויית השכינה מצביעה ומנכיחה את תודעת החירות האדם. החירות מוזכרת כאן בהקשר של היציאה ממצרים :"וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". השכינה והחירות הנפשית הפנימית תלויות זו בזו.
במקרא נוכחות השכינה נקשרת לעם כולו! היא איננה מיועדת ליחידים, והיא תלויה במצב העם. לעומת זאת אצל חז"ל מדובר כבר בחווית השכינה השורה אף על אדם בודד הלומד תורה, המתדבק במימד המטאפיזי של מלות התורה.
לאחר תקופת ימי-הביניים מדובר על תפיסה חדשה ביהדות, שלפיה על האדם לחקות את פעולת המשכן בתוך פנימיותו שלו. כל אדם כביכול צריך לבנות לו מקדש פנימי ולשרת בתוכו ככהן המקריב ומדליק את אש התמיד. המקדש הפרטי הוא האמצעי והתנאי להשגת נוכחות השכינה באופן אישי על ידי כל אדם. האדם מתקדש בתוך עצמו, ובכך יוצר מרחב של חלל קדושה פנימי, שיאפשר לו לפעול בעולם מתוך תחושה ותודעת הקדושה והשכינה.
על המחבר יואב לוי "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".