העיניים, הידיים, הלב והחופש -'פרשת ראה'

העיניים, הידיים, הלב והחופש - 'פרשת ראה'

עיקרון הציווי על שנת השמיטה מתואר כך בפרשה: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה". מוקדי הציווי הם השמיטה חקלאית - הפסקת כל עבודת אדמה (הסתמכות על פירות השנה הקודמת), שמיטה כלכלית שמשמעה ביטול כל החובות, ושמיטה 'סוציו-כלכלית' היינו שחרור המשועבדים.

השורש 'שמט' משמעו לעזוב או לנטוש. זוהי פעולה אקטיבית המעידה על המאמץ לשחרר את עצמנו מאחיזה.

ההקבלה בין השמיטה לבין השבת ברורה, בהפסקת העבודה, האיסור על הפעילות הכלכלית, והיציאה מהסחרור היצרני אל התבוננות אחרת במציאות.

בעבר

אין זה כלל ברור מתי וכיצד התקיימה השמיטה בתולדות העם החל מתקופת המקרא. השמיטה המתוארת בתורה היא אידאל הקשה מאוד לביצוע. יש מפרשים כי מעולם לא ניתן היה לממש אותה באופן המתואר, והיא אף איננה ניתנת ליישום גם היום.

ואולי יותר מכל, המקרא מבטא תכנית כלכלית חברתית כחזון מופת מדריך.

היום

בימינו התנאים החברתיים כלכליים המודרניים מקשים מאוד על המחשבה של הנאה מפירות העבודה של השנה הקודמת.

בחברתנו המערבית לא ניתן להעלות על הדעת שנת שבתון על פי המודל המקראי. שיטת המירוץ הקפיטליסטי לה אנו כפופים, לא משאירה כל פתח לאפשרות כזו. הפוגת העבודה והמאמץ בחברה המערבית, היא איום כמו קיומי לפי התפיסה הכלכלית-מדעית המודרנית. הטענה היא כי רק התקדמות מתמדת בכלכלה ובעבודה יסייעו לאיכות החיים והארכתם.

לכן, כיום לא מתבצעת שמיטת כספים או שמיטה חקלאית, מדובר רק בהתייחסות מילולית לאידיאל כמו-אוטופי.

מודעות חברתית -נפשית

אנו מבקשים להדגיש ולקבוע כי מטרת השמיטה במקרא אינה רק לאפשר לאדמה לנוח, ולמערכת הכלכלית 'לנפוש', אלא גם לנפש האדם.

אף כי המצווה מתמקדת בפעולות השייכות למימד הכלכלי, נידמה כי המקרא תובע בד בבד גם משהו אחר.

כמו החברה והיחיד זקוקים לאתחול מחדש בהקשר החברתי הרחב המחבר בין היחיד לבין החברה. זוהי קריאה לשנות דפוסי עומק, הנקשרים למסגרת פוליטית -חברתית. לאחר שנים של הסתיידות חברתית ואישית השלובות ביחד, להן סיבות והצדקות אדיאולוגיות-כלכליות, נאמר כי יש לשמוט משהו גם מאחיזות הנפש כדי להתחייב לעוררות והתחדשות.

יש הכרח בריענון במה שהנפש נאחזת בה, ובקבעונותיה ביחס לאחר ולרכוש.

המקרא בהקשר של חוק השמיטה מציג ביטויים מטאפוריים, כדי לבטא את מהלכי הנפש הנחוצים. מדובר באיברים, הלב הידיים והעיניים.

הלב מייצג את המחשבה, את הרצון והרגשות מייצגות העיניים, ואת המעשה בפועל הידיים.

הרפיית הלב

התביעה להרפות את אחיזת המחשבה מודגשת במיוחד בשנת השמיטה: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ".

אימוץ הלב הוא סגירתו בחוזק, היצמדות לדפוסי מחשבה מקובעים.

הלב הסגור מתואר גם כ'לב בליעל':" פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל".

זהו ביטוי למי שמעצב עקרונות ואידאולוגיות המסרבות בעקשות לחלוק עם האחר החלש, והמבקשות לשמר אינטרסנטיות מבנית.

כך דחיית האחר החלש מתבצעת באופן לכאורה לגיטמי וחוקי.

המקרא קורא לשחרור מהתרכזות ב'אני' המצדיק את עצמו , והמתחפר בתוך מערכת אטומה כלפי החלשים מתוך הצטדקות ממסדית.

אחת לשבע שנים החברה והיחיד נתבעים לרענן, לפתח ולעצב מחשבה שיטתית חדשה ולא רק להגיב באופן רגשי ראשוני .

לפתוח את הידיים

בזמן השנה השביעית על תודעת העזרה והתמיכה בחלשים להתחזק:

"פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ".האדם נקרא להרפות את ידיו האוחזות ברכושו, במה שנחשב כשייך לו: "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ".

הידיים הקמוצות נמנעות מלתת כחוששות מאיבוד האחיזה והכוח. מי שתופס בידיו לכאורה דובק באחיזתו ואינו מסוגל להרפות ולתת. פתיחת הידיים היא ביטוי גם להיפתחות המחשבה, גם אם לתקופה קצרה שתסתיים תוך זמן מה. התורה מצווה על נתינה ממשית: "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק". הענקה היא ביטוי לאמון במערכת החברתית. באותה מידה היא מזהירה מפני: "וְלֹא תִתֵּן לוֹ".

המבט הרע

המטאפורה של העיניים חוזרת פעמיים בהקשר של שנת השמיטה:

"וְרָעָה עֵינְךָ" ו"לא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ".

העיניים הרעות מביעות קנאה, עליונות, דחיית האחר ושיפוטו.

לרצות ברעת האחר, משמע לשמר את ההבדלים החברתיים -כלכליים.

הקושי לפתוח את העיניים ולהסב את המבט הוא הרצון להתעלם מראיית החלשים בחברה. נתבע מאיתנו לשנות את מבט העיניים על קבוצות שונות בחברה, ולעצב ראייה חדשה , שיפוט ערכי שיצמצם את המחיצות החברתיות.

החופש

הלב, העיניים והידיים, מבטאים באופן מטאפורי את תביעת התורה לחירות האדם. החופש הוא גם תולדת המאמצים הנפשיים במחשבה, ברצון ובמעשה. אך הביטוי לחופש האדם מופיע בדרך נוספת, בתביעה ישירה להפסקת הקיפוח והונאה. האיסור על התעמרות בעובד ובזולת וניצול כלכלי, אמורים להיפסק בשנת השמיטה: "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהו".

זוהי קריאה לוויתור על מגמת הפגיעה הממוסדת והשימוש באחר במסגרת ציבורית-חברתית מוכרת, ותביעה לבחינה מחודשת של החוקים הסוציאליים. התביעה בתורה היא לשחרר נפשית וכלכלית מי שהיה כפוף לך, או מי שהכפפת אותו: "תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ". מי שמחזיק בידיו כוח פוליטי חברתי רב מידי נקרא להרפות ממנו. מדובר בשיחרור הדדי למחזיק ולמוחזק -החופש לעצמך הוא גם תוצאה של מתן החופש לאחר.

המפגש המחודש של 'מצוות הקהל' בשנת השמיטה, הזמנת העם לשמיעת התורה בחג הסוכות בירושלים, היא חלק בלתי נפרד מהביטוי לתודעת החירות שהצגנו. כך העם חייב להכיר בזכויותיו הכלכליות והחברתיות כמו גם בחובותיו.

השנה הקרובה תשפ"ב 2022-2021 היא שנת שמיטה ומכאן הלגיטמיות וההכרח להעלות שוב שאלות אלה מתחומי החברה והכלכלה (מעבר לשאלות האקולוגיה שהמחשבה היהודית מתחילה לעסוק בה כעת).

מכל מקום, מאחר שכיום לא ניתן לקיים את השמיטה המקראית - היא בגדר רעיון או חזון בלבד- ראוי לפחות לדון ולחשוב באופן פורמלי ושיטתי על שינויים מבניים הנחוצים לחברה ברוח דברי המקרא.

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".