הנחמה הקוֹוִים והתקווה - פרשת 'ואתחנן'

הנחמה הקוֹוִים והתקווה

פרשת 'ואתחנן'

'קוֹוי ה''

הנביא ישעיהו השני, שחי לאחר חורבן הבית הראשון ( 586 לפנה"ס) , מבקש לעודד את העם הנמצא בגלות בבל לאחר שהוגלה לשם על ידי נבוכדנצר מלך בבל. דבריו מובאים בהפטרת הפרשה (ישעיהו, פרק מ'). הנביא פותח במילים המפורסמות 'נחמו נחמו עמי', והוא מצהיר העם יכול כבר להתנחם על סבלו וגלותו. ישעיהו מבטיח יציאה מן הגלות ושיבה לארץ ישראל :"כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים", העם יוחזר כעדר הנפוץ לכל עבר שהרועה משיבו לדיר לאחר המרעה.

העם חשב שהוא נעזב לנפשו וחש שלא היה בו עוד כוח להתמודד עם הקשיים והסבל הקיומי, והוא נכלא במעגלי גורלו. לכן על הנביא לחזק את רוח העם המיואש והשבור, חסר כל מבט לאופק חדש, עם העייף והמדוכא.

לכן ישעיהו מוסיף את הדברים הבאים: "וְקוֵֹי יְהֹוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ". הנביא מבטיח לגולים בבבל שכוחם יתחדש אם יתמידו בתקוותם, עייפותם הנפשית והפיסית תחדל והם ישובו למצבם הראשון ואף לטוב ממנו.

אך מהי מובנה פה של התקווה של קווי ה'?

הקווים בפסוק- קווי ה'- הם אלה המקיימים זיקה יומיומית חזקה לחיים.

תקוותם אינה במשמעות המקובלת כציפייה למשהו שאמור להתרחש בעתיד הקרוב או הרחוק. 'קווי ה'' אינם אלה השואפים לה' במצב היעדר וחוסר יחסים, אלא הם מתקיימים בקשר מתמשך איתו, היינו, הם אלה שלהם תשוקה קבועה ומתחדשת, ויודעים להזין אותה ללא הרף.

הנביא מתאר אותם כמי שמתמידים להחזיק כמו בגלגל את חוט -קו את הדינמיקה הפנימית של תשוקתם.

להחליף כוח

הנביא בהתייחסו לקווי ה' משתמש בביטוי "יחֲלִיפוּ כֹחַ".

לפי פירוש חסידי החלפת הכוח היא המעטת השימוש בכוח הגופני לעומת התמקדות בכוח הרוחני. זהו התנאי להתפתחות הכוח השכלי הרוחני, שהוא מעצב את קיום האדם. למעשה מתבקשת החלפת הכוח הגופני בכוח השכלי. רק כך נפש האדם מתעצמת וגדלה וכך בניסוח החסידי: "וקוי ה' יחליפו כח וכפי מה שממעט אדם כוחות הגוף בעסקו בתורה ומצות נתחדש לו כח אחר ".

יש מפרשים אחרת ומדגישים את החידוש המתמיד של המחשבה ו'השכל' שהיא החלפת הכוח. הם נעזרים בדימוי הנשר המחליף נוצותיו ומחדש כוחותיו: "יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים". החידוש הינו יומיומי, בכל בוקר יש לשנות 'מצב ומעמד', ולהשתמש בכח ובשכל אחרים השונים מאלה של אתמול. רק ההתחדשות המתמדת בפעולות הנפש מאפשרת את אי היגיעה. לא ניתן להמשיך ולהתבסס על אופני מחשבה שכלית קבועים. ההשתנות ואי היקבעות בשגרה הן הן מקורות התקוה והכוח.

כך בלשון הפירוש החסידי :"כי עיקר העבודה הוא התחדשות בחינת וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים,שצריך להתחדש בכל יום ממש בבחינת אשר אנכי מצוך היום, בכל יום יהיו בעינך כחדשים" .

שיחרור האחיזה

הצעה אחרת מדברת על התחדשות הכוחות, כאשר דווקא האדם משחרר את אחיזתו בכוחו שלו. זוהי תביעה להכיר במגבלות הכוחות השונים ולהרפות מהם, רק אז יש אפשרות להתחדשותם.

האחיזה בשכל מתוך פחד חשש או הרגל מובילה לעייפות הנפש והגוף.

היכולת להשתחרר מהאחיזה, המעידה כבר על עוצמה נפשית, היא היוצרת את התנאי להתחדשות ולהתעצמות הרוחנית שבעקבותיה.

כך זה מופיע בניסוח החסידי "מחמת שהם מחזירין תמיד כוחותיהם ושכלם אל הבורא...ואז הבורא...מחליף כוחותיהם ומחדש להם שכלם".

הדימוי המובא להבהיר את הרעיון הינו מגוף האדם, ממחזור הדם העובר דרך עורקי הלב: "כמו שנפש האדם בדם הוא ומקור הדם הוא בלב וכשהדם חוזר תמיד למקורו אל הלב ומתחלק שמה אזי נתחדש תמיד ויעמוד על עומדו ובריאתו...". באופן אנלוגי יש לנהוג כך גם בכוחות הנפש, להרפות מהם ולקבלם מחדש כדי לקבל פעימות נפש נמרצות.

בין קוה לקבע

מעבר למתח בין הקבוע והשגרתי לבין התקוה המתחדשת, המקרא מבקש להבחין גם בין תקוות שווא לבין תקווה אמתית.

הלשון המקראית מבטאת הבחנה זו בקרבה הלשונית בין השורש ק.ו.ה לבין ק.ב.ע - לשקר. הדימיון בין השניים מובהק, והסיכוי להתבלבל ביניהם גדול. תקוות שווא אצל העם יכולה להיות מסוכנת, כי היא דורשת הפניית כוחות נפש ליעד הלא נכון. יש טוענים כך ומביאים לדוגמה את ההצעה של הרב א.י קוק לתיקון המצב החברתי של העם בישראל. הוא תבע את הסיסמה ב'שנאת חינם בית המקדש נחרב, ובאהבת חינם ייבנה מחדש'. האם אין מאמר משיחי זה של 'אהבת חינם' - שאינו מצוי לא במקרא ולא אצל חז"ל – מטעה ומעורר אשליות מיותרות?

האם אין לבחון מחדש סיסמה זו - תקוות שווא- השגורה בפי רבים, כי היא איננה עומדת כלל ועיקר במבחן המציאות של העם, ויוצרת כל פעם מחדש מפח נפש למאמינים בה? האם אין מקום להחליף סיסמה זו באחרת?

על המחבר: "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".