'הבנים' - פרשת 'דברים' – שבת 'חזון'

'הבנים' - פרשת 'דברים' – שבת 'חזון'

הנביא ישעיהו בהפטרת הפרשה (פרק א' ) מדבר אל העם בירושלים, ומוכיח אותם קשות על התנהגותם החברתית -מוסרית. זוהי האזהרה לאנשי ממלכת יהודה לפני החורבן שיבוא. הנביא מטיח בהם האשמות כבדות מאוד, ומתאר אותם ככאלה שמורגלים לבצע פשעים:" הוי גוי חוטא,  עם כבד עוון". הוא משווה את חטאותיהם לאלה של אנשי סדום ועמורה: "שִׁמְעוּ דְבַר יְהֹוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה". הקטע נקרא לפני 'תשעה באב' כדי להזכיר לנו שהבית הראשון וגם השני, לא נחרבו ללא הסיבה המוסרית, ושהעם הוזהר שוב ושוב לפני שניחתה עליו מכת החורבן.האם דברים אלה של ישעיהו הנביא רלוונטים עדיין היום? או שאנו קוראים אותם רק כדי להיכנס לאווירת אבל ולהיזכר מעט בהסטוריה של העם?

הבנים 

בתחילת דבריו מדמה הנביא את העם ל'בנים'. הוא מציין בסמיכות פעמיים מונח זה. בפעם הראשונה הוא אומר : "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי  וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי"ולאחר מכן הוא מדגיש שוב :  "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים". מה מובנו של השימוש במונח הזה- 'בנים'?תיאור העם כ'בנים' לאל, מופיע גם אצל נביאים נוספים (יחזקאל, ירמיהו), אך למעשה פה ההגדרה הזו מתפרשת כסיבה העיקרית לחטא העם. ההכרה של היות בנים לאל, משמעה היות מעודפים ביחס לאחרים.  העם מרגיש כי הוא ייחודי ונעלה (כמו בני מלך) ולכן מוגן וחסין מפני כל ביקורת. הוא תופס שהסמכות העליונה אינה יכולה לסמכותו שלו. הוא כמי שאומר: בתוך המשפחה אני חי, ולכן (לכאורה) האב מתיר לי לעשות ככל העולה על רוחי. כי מתוך אהבתו אליי הוא יסלח לי מיידית או יתעלם ממעשיי. הפריבלגיה הזו מנוצלת עד תום על ידי העם. נוספת לכך האמירה של האל בפי הנביא: "גדלתי ורוממתי",  המתייחסת לבניו, ומהדהדת שוב את הסגוליות של העם מצד האל, ותשומת הלב יוצאת הדופן שנועדה לו. אנו נזכרים בפסוק הידוע בספר דברים (פרשת 'האזינו') "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב ), שגם שם מכונה העם בשם בנים. ישראל מגיע למצב של שפע ושובע, ואז מתוך בטחון מופרז בכוחו פורק כל עול.

תחושת הכוח והשלימות כפי שאומר המהר"ל מפראג, מביאה את העם לחטוא עוד ועוד. הבטחון ביכולתו, בחשיבותו העצמית ובתודעה הצדקנית גורמים לו לפשוע. ההכרה הזו הופכת להיות בידיו ככלי לדחפים בהמתיים. מי שתופס את עצמו כטוב ונבחר יותר הוא זה העלול לחטוא עוד יותר לפגוע ולמרוד. המהר"ל מפראג מסביר את משמעות המינוח 'בנים', ואומר כי זוהי "מעלה גדולה", ומול התכונה הזו מופיע כנגדה כוח אחר ה"מבטל מעלתם". כמו נמצא דחף החותר לחרוג מהמעמד הייחודי הזה של העם, וגורם לו לחטוא, ובלשונו :"דבק בהם כח הרע, הוא היצר".

היצר, דחף המוות, פוגע דווקא בזה שיש לו יתרון מסויים, ומתגרה דווקא במי  שחושבים עצמם חסינים מפניו. היתרון האתי-מוסרי ההתחלתי נהפך להיות בשלב שני לחסרון אתי-מוסרי. בתלמוד (סוכה נב, א ) נאמר על ידי אביי שהיצר הרע פועל באופן מיוחד אצל אלה שידיעתם ומעמדם גדולים יותר מהאחרים, הם תלמידי החכמים: "כי הגדיל לעשות" [היצר הרע]- אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם".

במקורות החסידיים מפורש כי מדובר בשימוש בקדושה המוסטת לכיוון השלילי של החטא. אין זו סתם סטייה,  אלא ניצול ציני של הכוח והקדושה למטרות נלוזות. הקדושה מוסתרת, ובאופן פרדוקסלי היא המאפשרת לחטוא. זוהי הסתרת פנים: "כי מחמת חטאיו -אי אפשר לו לקבל חיות זולתי על ידי רוח הטומאה,  לכן הוכרח הקדושה להתלבש תוך הקליפה, וזהו הסתרת פנים".

לדעת 

הנביא משווה בין התנהגותם של בעלי החיים ביחס לזו של הבנים. הוא אומר : "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו". השור והחמור פועלים מתוך ידיעה והכרת תודה, ואינם עושים במחתרת נגד בעליהם. לעומתם הבנים חסרי ידיעה, ומגיבים להיפך: "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן". אם כך מה באמת יודע העם ? על כך עונה יהודה בן רבי סימון (מדרש 'ויקרא רבה') כי בוודאי העם ידע את ה' ואת חובתו המוסרית, לא פחות מאשר בעלי החיים המכירים את בעליהם. כך הוא מסביר :"ולא היו יודעין? אלא שדשו בעקב".   הבנים ידעו מה צריך לעשות, אך כמו מחקו זאת בעקב רגלם, זלזלו, לגלגלו, התעלמו בכוונה תחילה ( סוג של הכחשה). ידיעת החוק לא הפריעה להם לבצע את אשר זממו.

יהירות 

בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח, א)  רב פפא מנסח את חטאי הבנים -העם- המתוארים על ידי הנביא ישעיהו כחטא היהירות וחטא השיפוט המעוות. היהירות היא גסות הרוח, גאווה שאינה מתירה שום מקום לבקורת חיצונית. זוהי הסתגרות עצמית נרקסיסטית. יש מפרשים שהיהירים "עושים עצמם ככשרים", ושהזיוף הפנימי שבהם איננו ניכר להם עצמם.

השיפוט כנגד הצדק נובע מאינטרסטיות אישית ותועלתיות פרטית.

השחתה 

תיאור נוסף של הבנים הוא 'משחיתים': 'בנים משחיתים'.

ההשחתה במקרא היא פגיעה עמוקה בעקרונות הקיום האנושי. הרס מכוון של תשתית הצדק הטבעי. במסורת הפרשנית מובאות פרשנויות שונות

להשחתה :היא הגורמת למעבר ממדת הרחמים למידת הדין.

אחרים רואים בה חילול השם או עוול המשאיר רישומו גם לדורות הבאים. ההשחתה מוצגת גם כהשחתה נפשית של הבנים עצמם.

נדמה כי דברים אלה של הנביא ישעיהו בהחלט רלוונטיים למציאות העכשווית בה נמצאת החברה הישראלית בזמן המלחמה בעזה. הרצון למחוק את הידיעה ההכרחית של המציאות או להתעלם ממנה, הבטחון הישראלי בצדקנות, כאילו יש היתר לעשות כמעט הכל. תחושת החסינות והמוגנות מוסרית ומשפטית. היכולת המוגזמת והחריגה להסביר כל מפגע, כל פשע, כאילו היו אירועים מקריים ושוליים - זאת היהירות עליה מדובר בתלמוד. השיפוט המעוות המתואר בתלמוד הוא ההצדקה המשפטית וההתחכמות הליגלסטית המכשירים בהרף עין פשעים ועבירות.

על המחבר יואב לוי  "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב"