די והותר - פרשת 'ויקהל'

די והותר - פרשת 'ויקהל'

הקריאה לתרומה

כדי להקים את המשכן במדבר, קורא משה לכל חלקי העם להשתתף בתרומת חומרים וחפצים וכן בהכנתם ובעיבודם: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ".זוהי קריאה להשתתפות חופשית, ללא שום מחוייבות חוקית (בניגוד לתרומת 'מחצית השקל'). העם מתבקש לנדב ולהתנדב מרצונו הטוב, בהתאם לרוחו הנושאת של כל איש מישראל את החומרים הנדרשים מציג משה בסדר מסויים. תחילה מתכות כזהב, נחושת וכסף, אחר כך בדים כ'תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן', לאחריהם הוא מבקש עורות ועצים. בנוסף, באה הקריאה להבאת שמן ובשמים לקטורת. לבסוף, משה מבקש, אולי מה שהכי יקר, אבנים טובות לחושן המשפט. משה אינו מסתפק בזאת אלא כפי שציינו מזמין גם אנשים מתנדבים לעבודה, 'חכמי לב' - אומנים מומחים. אלה יכולים לבוא ולעזור בהכנת החומרים השונים ועיצובם: "וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל...כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂת אֹתָהּ".

ההיענות

ההיענות של העם לקריאת משה היא מעבר לכל ציפייה: "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה. מאחר שמשה לא ציין את הכמות אשר יש להביא, העם תורם ונותן מעבר למה שנחוץ כדי לבנות את המשכן. 'לב העם' נפתח, ורוחו מנדבת באופן ייחודי בכל המקרא כולו, זוהי התגובה הוולנטרית החשובה ביותר של העם. הסיבה לכך נובעת ממטרת הנדבה, הקמת המשכן, פרוייקט לאומי המיועד לשרת את כל הציבור. כך המשכן הופך לבניינו של העם כולו, בניגוד מוחלט ל'מקדש שלמה', שנבנה על ידי המלך בתנאים אחרים לגמרי.

'די והותר'

משה נאלץ לקרוא להפסקת התרומות של העם:"אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ!". רק אז נמנע העם מלהביא: "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". הקריאה מצביעה על כך שאין צורך בעודפים, מה שמיותר מוחזר אל העם. שום חפץ לא נשאר או נשמר אצל הבונים או הכהנים. ההסתפקות במידה הנכונה- 'די'- היא חשובה.כך מתואר סוף הנדבה למלאכה: "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם...לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר". אין לעשות יותר ממה שתוכנן.

הנשים

המקרא רומז פה לכך שהנשים היו מעורבות יותר מהגברים בתרומה לבניית המשכן. למעשה ניתן לומר כי הן היוזמות והגברים באים בעקבות הנשים, שכבר הגיעו לתרום:"וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים". הנשים הן אלה שוויתרו על תכשיטיהן (בניגוד לסיפור בניית עגל הזהב ): "הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז".הן תורמות עוד יותר ומביאות בדים שונים:" וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ", יותר מכך, הן עושות במלאכה, טוות את הבדים, ומעבדות את עורות העזים: "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים". בנוסף הן מביאות מתכות כדי לבנות את הכיור המשמש לרחצה: "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". למעשה מדובר במראות הפרטיות שלהן. זוהי תרומה ייחודית, אינטימית יותר, כמו הנשים אומרות במעשה זה, אנו מוכנות לתת גם יופיינו לבניית המשכן.

הבונים

המלאכה עצמה במגוון טכניקות העבודה השונות, מוטלת בעיקרה על שני אנשים, בצלאל ואהליאב: "וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב". לשניים יכולת וכושר ייחודיים, ורוחם נסוכה בהשראה מתמשכת:"וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". הם יודעים ושולטים באומנויות רבות: "כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם...וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת". נציין כי אליהם מצטרפים גם בונים מוכשרים אחרים: "כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב". המקרא מדגיש תכונה בולטת נוספת של בצלאל ואהליאב, היכולת ללמד ולהנחות - "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ", היא זו המאפשרת את העבודה בצוותים.

הברכה

משה, בפרשה הבאה, 'פקודי', עם סיום בניית המשכן מברך את עושי המשכן. כאן היינו מצפים שמשה יברך ראשית את בצלאל ואהליאב, המתכננים והמבצעים בפועל.

אך באופן מפתיע משה מברך דווקא את העם כולו – 'בני ישראל'. משה איננו מעוניין לייחד את ברכת סיום המשכן על שתי דמויות פרטיות אלה, אף שהן חשובות ביותר. שמות השניים נעלמים מתיאור סוף העבודה ומהברכה. ברכת משה מיועדת לכל העם ומצביעה על כך שהמשכן נבנה על ידי כלל התורמים שהוזכרו :" וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת משֶׁה". את אלה מברך משה : "וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה". ההבחנה בין קבוצות התורמים השונות או בין קבוצת הבונים חסרה.

לכל השותפים השונים מגיעה הברכה כאחד! בדרך זו מודגש כי המבנה הרוחני 'משכן העם', שייך ומיועד לעם כולו.

על המחבר יואב לוי

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר

בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שב

תוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".