דומיית ההורים השכולים - פרשת 'שמיני'
אהרון הכהן הוא הורה שכול.
שני בניו (נדב ואביהו) מתו באופן מפתיע ובדרך מאוד חריגה.
הם נשרפו חיים כאשר הקריבו מעצמם אש זרה נוספת על המזבח-עליה לא צוו- בעת חגיגת חנוכת המשכן.
באופן יוצא מן הכלל משה מנחם בדבריו את אחיו, לפני שזה האחרון התחיל בכלל להתאבל. משה אומר לאהרון משפט מפתיע לגמרי בשם ה', ומובנו כי אלהים מתקדש במותם של הקרובים לו: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". לפי משה יש סיבה ייחודית למוות הנדיר הזה, ולכן גם האצילות הכהנית מחייבת להתאבל באופן שונה, בו לא ניתן להביע רגשות ומחשבות באופן גלוי. תגובת אהרון למשה יוצאת דופן במקרא :"וידם אהרון". לכאורה אהרון מקבל את עמדת משה. אהרון שותק שתיקה חריפה למדי, כאשר לא ברור אם הוא חשב ואמר דבריו בפני משה לפני כן -והן אינן מופיעות פה- או שהוא רצה להגיב באותו רגע ונאלם מפני דברי משה.
מדוע אהרון שותק? ומדוע מיהר משה אחיו לנחם אותו בכך שכלל את בני אהרון עם אלה המתקדשים במותם לפני אלהים?
נדמה שאהרון שותק באופן כזה קיצוני, מאחר שדווקא היו לו הרבה דברים לומר. הוא רצה לצעוק אל ה' לפנות אליו ולבטא בכעס את כאבו,להוכיח על אי צדק בסיסי מצד אלהים. הוא ביקש כנראה להצביע על אשמתו שלו במות בניו באופן חינוכם, ואולי לזעוק על היעדרו ואי נוכחותו בזמן שבניו מתו. משה אחיו מבקש בדבריו למנוע מאחיו לשאת אשמה כבדה במות בניו, ולומר כי לבנים עצמאות מוחלטת לגבי אופן פעולתם, ואחריות ההורים כלפי מעשי בניהם היא מוגבלת ביותר.
אך נאמר כי בו בזמן משה מונע מאחיו לעבור תהליך אבל טבעי, הכרוך בביטוי הרגשי של האב הקרוע והזועק. כך לדוגמה עושה יעקב המתאבל על בנו יוסף שנטרף על ידי חיה רעה : "וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו", וכך עושה גם דוד המלך הזועק וקורא לאחר מות בנו אבשלום במלחמה על ידי יואב: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי".
נסיבות מקרי המוות כמובן שונות אך למרות זאת עיקרון האבלות זהה.
הגישה החזל"ית היא ששתיקת אהרון מעידה על קבלת גורלו- קיבל תנחומי אחיו משה.
אך נדמה כי ניתן לפרש את שתיקתו הרועמת של אהרון גם באופן אחר.
הדומייה השתיקה העזה- נקשרת למוות, כך בתהלים: "יורדי דומה".
עולם המתים או הרפאים הוא עולם של שקט מוחלט, ולכן הוא נקרא 'דומה'.
מכאן שאהרון נדם ולא ביטא את אבלותו וצערו, אך בפנימיותו הוא חש ואף חווה פיסית את מות שני בניו איתם הזדהה. דממת אהרון היא ביטוי למוות הפנימי 'השוכן' אצלו, חלל פעור, והמעיד על אבלותו המוסתרת. בהתאפקותו אהרון אינו יכול לוותר על צערו, השתיקה עצמה אחוזה בסבלו הכבד.
אהרון למעשה איננו יכול לקיים את צו משה ולהימנע מלבטא את אבלותו,
הוא איננו מקבל את הגישה שיש לחזור מיד לשגרת החיים בקודש.
כאשר בהמשך משה מבקש לנהוג לפי הרגלי אכילת בשר הקודש, אהרון מסרב בתוקף לכך. כנגד תוכחת משה בעניין, משיב אהרון :
"ויְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל משֶׁה... וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָֹה". אהרון מדגיש את משמעות האסון הכבד שפקד אותו לגביו באופן אישי , ושואל את אחיו: האם האל באמת מעוניין בפעולות במקדש שנעשות מתוך צער וסבל? האם זה בכלל טבעי או אנושי להתכחש רגשית לאסון החמור?
על השאלה הרטורית הזו אין משה עונה, אלא דווקא מקבל עתה את דברי אחיו: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". בין שתי הגישות ההפוכות לאבלות, זו של משה וזו של אהרון, נדמה שעמדתו של אהרון מקובלת יותר. אין להימנע מאבלות על קרוביך, גם אם אתה כהן. המקרא איננו מעוניין להתעלם מהטרגדיה האנושית הזו ומהשלכותיה הקשות על נפש האבל.
על המחבר יואב לוי "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".