ביקורת חופשית - פרשת 'וישב'

ביקורת חופשית - פרשת 'וישב'

ההשתקה

"וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ"

הנביא עמוס (חי במאה השמינית לפנה"ס) יוצא בהפטרה נגד הפגיעה בנביאי תקופתו. הללו מושתקים על ידי החברה שמונעת מהם לומר את דבריהם. הנביאים מאויימים ונאסר עליהם להתבטא באופן חופשי ולומר את אשר הם חושבים על המצב המוסרי של החברה. עמוס המנבא על ממלכת ישראל, אף הוא נרדף על ידי השלטון שמחפש להמיתו. הנביא, בלשון אחרת, יוצא נגד סתימת פיות, במקום בו החברה איננה מסוגלת לשמוע שום ביקורת או עמדה שאיננה שייכת ל'קונספציה שלה',לתפיסת העולם השגורה על פיה. הפחד מההתעמתות עם האמת מביא לאלימות החברה כלפי החורג ממסגרת הקונבנציות, אותה היא מיטיבה לשחזר לעצמה. הנביא בתפקידו העיקרי, מדבר באופן חופשי אל החברה בה הוא חי, וחושף ללא מורא את כל החולשות אותן היא מנסה להסתיר. הוא צריך ויכול לדבר אפילו בזמן מלחמה עם האוייב. הצנזורה לא חלה עליו - בניגוד למה שקורה עכשיו בחברה הישראלית.

האמת הנבואית אינה יכולה להיות כלואה בתוך מערכת סגורה. הנביאים אינם מתנבאים מלבם אומר רש"י. הנביא הינו צופה ומתבונן מתמיד, כדי להתריע גם ממה שעלול לבוא לרעתו של העם מבפנים או מבחוץ: "בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ" (מכאן תצפיתניות). יש לו חובה קדושה לדווח על מה שהוא רואה.

שיכרון

"וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן"

עמוס מדבר גם על היחס לנזירים בחברה. השכרת הנזירים ביין -מסביר רש"י- מטרתה כדי שלא ילמדו את ישראל. הנזירים היו מורים בלתי תלויים. האיסור על המורים ללמד, משמעו השתקת המחשבה והביקורת בבתי הספר. החברה מעוניינת לחיות ב'שכרות', להתעלם ממה שלא נוח לה לראות ולשמוע. אותם שאמורים לחולל תפיסה חדשה, מהם היתה יכולה ללמוד - מוקעים מתוך החברה.

אין סודות

"כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יֱהֹוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים"

הנביא עמוס טוען כי המציאות בארץ ישראל והאירועים השונים החלים בה, אינם בגדר התרחשות הבאה בהפתעה גמורה, מתוך סוד גדול או בהסתרה מוחלטת (החמאס לא הסתיר את תוכניותיו ומטרותיו). יש דרכים לחשוף את אשר מתרחש גם בחברה האחרת השכנה לנו. הדיבור הנבואי של החוזים בעם יגלה את אשר מתרחש בצד השני. כך בניגוד לעמדת החושבים שישנם סודות אפלים אצל האחר שאין לנו כל מגע איתם. הם אלה שלא מעוניינים לראות, ומסרבים לקבל את השקיפות הגדולה שלעיתים מפתיעה כל כך, וגורמת לעיניים להיסגר מולה.

הדיבור

"לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְהֹוָה"

עמוס הנביא מדגיש כי תפקיד נוסף של הנביא הינו להציג דיבור חשוב, אמירה משמעותית שתניע את החברה ותעניק לה כיוון דרך. יהיה זה חזון או מבט אל אופקים חדשים. לפי עמוס העם מחפש דיבור חדש אך לא מוצא אותו בחברה בה הוא חי. כיום בישראל המנהיגות הפוליטית ממשיכה לפעול לפי האנטרסים הידועים של כל אחד מהפוליטיקאים במדינה ואין לה כל מסר חיובי ובונה עתיד. אין מנהיגות רוחנית, מוסרית או אנטלקטואלית אשר מתבוננת אל אשר קורה היום, ומביעה עמדה נוקבת ביחס למצב הפוליטי חברתי הנוכחי, וגם לא ביחס לעתיד המדינה בטווח הקרוב או הרחוק. אין סמכות אמיצה היודעת להתייצב אל מול השלטון הפוליטי ולהציב לו גבולות כדי שלא ימשיך בחשבונותיו שלו ויתעלם מעתידה של המדינה והעם. אין כל מחשבה על "היום שאחרי". חוץ מהאמירה החוזרת "ביחד ננצח", אין חזון לעם לימים הבאים. מה יקרה ב"שש אחרי המלחמה"? ניתן לפיכך לדמיין שהמצב החברתי פוליטי במדינה יחזור לקדמותו בדיוק כפי שהיה לפני המלחמה, ומלחמת האזרחים תעמוד מחדש בפתח.

על המחבר יואב לוי "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".