באין חזון - פרשת 'דברים'- שבת 'חזון'

באין חזון - פרשת 'דברים'- שבת 'חזון'

הנביא ישעיהו בתחילת חיבורו, פרק א' (הפטרת 'פרשת דברים') פותח ב"חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים", ומציין את חטאיו החמורים של העם בתחום האתי שהובילו בסופו של דבר לגלותו מישראל.

נדמה שבעניינים אחדים ישעיהו מדבר על ימינו אנו, על משטר השחיתות אותו מנהיגים חברי הממשלה הנוכחית.

חזון הנביא הינו ההשראה הרוחנית, המעניקה לו את בוחן המציאות, ואת יכולת ההתבוננות והראייה לעתיד. פסוק נוסף מוכר "באין חזון ייפרע עם" (משלי כט, יח ) מובנו זהה, והוא מעיד על נחיצות נבואה בקורתית על העם ומנהיגיו, כך שבלי מבטו של הנביא, יאבדו כולם את המימד המוסרי והאתי.

אך מצוי גם מובן מודרני למונח 'חזון', הוא אידיאל, ערך או שאיפה אליהם חותרת החברה, היכולים לחבר בין כל האזרחים, דרך יצירת מצע רעיוני משותף ביניהם. כך אמור לעשות הנביא האנטלקטואל בימינו, עליו להוות מגדלור המאיר את הדרך מול אתגרי השעה והמכוון את העם למסלול אליו יש לפנות.

זהו חזון במשמעות שניתנה ל'חזון בן גוריון', והיה תקף ונוכח בארץ לפני שנים רבות.

תפיסה זו של החזון לא רלוונטית לזמננו אנו.

כיום בתקופה הפוסט מודרנית, פוסט אידאולוגית, מגמת האנדיבידואליות הקיצונית חותרת אחר חוויה פרטית ייחודית, המתבטאת במתן ערך אבסולוטי למימוש עצמי ואותנטי. הזיקה למערכת ערכים כללית יותר נחלשה מאוד. רמת החיים החומרית הגבוהה של שכבות מסויימות באוכלוסייה מרחיקה אותן מכל חיפוש אחר סולידריות שמחוץ לגבולות ה'שבט' או המגזר אליהם הם משתייכים. האכזבה מכל מערכת ערכים קולקטיבית, החשדנות הגוברת כלפי אמת אחת והסברים חד משמעיים בעידן הפוסט-אמת מביאים להתפלגות החברה לקבוצות יריבות ההופכות להיות עוינות זו לזו.

נדמה כי אין עוד הצדקה לחיפוש אחר יעד משותף.

החולשה היהודית - הפסיפס שאיבד את ערכו

היתרון היהודי המוכר של פלורליזם, מחלוקת מעשירה ומרחיבה את הדעת, והמגוון החברתי בישראל, הופכים כיום לחולשתו הגדולה ביותר של העם. בישראל חיות אוכלוסיות שממבט חיצוני נדמה שרק יד המקרה צירפה אותן להתקיים זו לצד זו, ושלכתחילה אין להם מאומה אלה עם אלה.

החברה הישראל בנויה מפסיפס עשיר וממחנות מנוגדים, כמו לדוגמה:

ספרדים- אשכנזים, עשירים- עניים, ערבי ישראל -יהודים, חרדים- חילוניים, קיצוני ימין - קיצוני שמאל, עולים חדשים - בני הארץ, בין בעלי השכלה לבין תרבויות עממיות, משיחיים - ריאליסטים, אקולוגיסטים – חסרי תודעה סביבתית, אנשי טבע - מול חובבי סביבה אורבנית, אנשי קיבוץ וכפר מול עירוניים, תושבי הפריפרייה מול תושבי מרכז הארץ.

חלק מניגודים אלה בין הקבוצות יכול היה להיחשב למקור מפרה ומרענן.

ניגודים אחדים מעידים על מתחים פנימיים שלא תמיד גלויים ונראים, אך עולים ונחשפים מדי פעם. בין קבוצות אחדות אין כל מגע ומפגש בין שני הצדדים.

הפוליטיקאים משני המתרסים, ובמיוחד אלו שבממשלה, המבקשים רק להעצים את מעמדם, חפצים במפגין לסכסך ולהפריד בין הקבוצות השונות, כי בדרך זו הם שואבים את כוחם הפוליטי.

כך פוטנציאל הניגודים הישראלי הופך להיות מצע לעימותים קשים חסרי תכלית.

ההחמצה

קוצר הראות של מערכת החינוך בישראל ( בתקופתן של כל ממשלות ישראל) מתחילת קיומה עד היום, הוא אחד הגורמים למצב הנוכחי בישראל של פיצול, פילוג ושבטיות מאויימת.

מאז קום המדינה לא נעשה מספיק כדי לצמצם את הפערים, ולא כדי לבסס מכנה משותף ומבוסס בקרב קבוצות האוכלוסיה השונות. על חוסר העזה, וחולשת מערכת החינוך, אנו משלמים היום מחיר כבד.

סולידריות מוגבלת וחזון מגזרי

אכן, אנו מוצאים מסגרות חברתיות מקצועיות, לדוגמה עובדי ההייטק,

המצליחות לעצב לעצמן חזון מקצועי ומגלות סולידריות פנימית, אך הן שרויות בבועת האחידות של מגזרן. החברים במסגרות אלה אינם מסוגלים כלל לראות את מרכיבי העם השונים, ולכך השפעה חברתית נרחבת. מן הצד השני, חברות דתיות או חרדיות מתקיימות אף הן בבועה קיומית, כמו היו שוחות בים האמת, ואין להן שום יכולת הבנה או אמפתיה לעולם שונה משלהם. יותר מכך הן רואות באחרים השונים איום ממשי על קיומן.

אין חזון

מושג ה'חזון' המשותף לעם, כפי שטענו, חסר כל תוקף ומשמעות כיום.

במגילת איכה הנקראת ב'תשעה באב' כתוב :"גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" ( ב, ט). גם בעת המשבר הנוכחי, אין שום חזון שיוכל לארוג מחדש את רקמת העם.

בישראל, לפני שנים, עד תחילת שנות השבעים היה משקל ומובן למושג 'חזון', אם אף באופן חלקי ומדומיין. לסיסמה הידועה והנפוצה 'עם אחד' היה הד ממשי בתוך החברה.

אך מזה זמן רב הסיסמה איבדה את טעמה והקשרה. אמירה רווחת זו היתה ביטוי לאשליה נחוצה בשלבי הקמת המדינה. כיום החברה הישראלית מפוצלת ומפולגת באופן כזה, שבעקבותיו אין אפשרות כלל להגיע לאחדות סמלית או לזהות מדומיינת משותפת.

מסיבות אלה לא ניתן ליצור מצע משותף, ובוודאי לא לעצב חזון לעם שייעודו יהיה מעבר להקשרים הפוליטיים המפלגתיים המוגבלים ביותר.

גם כתיבת חוקה למדינה לא עומדת כרגע על הפרק, כי היוזמה באה מאוחר מידי. נסיון השווא לגשר בין חלקי העם, כמו 'אמנת גביזון-מודן' (2003) נכשל, מאחר שהיה חלקי ומלאכותי, וביקש להגיע לקונצנזוס מורחב בתחומים רבים, תוך התעלמות מהתהום הממשית הפעורה בין עמדות הצדדים.

כאשר הממשלה מפוררת לגמרי את המשותף, החברה הישראלית מקצינה את עמדותיה, והמפריד גובר על המאחד בה.

אך העם למרות הכל, זקוק ל'נוסחה' או עיקרון לקביעת גבולות הדדיים, כדי ליצור בסיס מוצק שיאפשר חיים בדו קיום.

באין מטרה משותפת, יש לעבד הסכמה להכרה הדדית, ולכיבוד האחר.

אין מדובר אפילו בנורמות משותפות הכרחיות (כמו לדוגמה בצרפת, גרמניה או אנגליה, שם החרדות מפני שואה אקולוגית שתבוא על העולם יוצרות מכנה משותף חדש). על ההסכם לכלול הבנות למחויבות והכרה, להתייחס לכל סוגי האוכלוסיה ולהדגיש את גילויי הסובלנות, מבלי לנסות לבנות 'גשרים' בין המגזרים השונים.

למה ניתן לצפות?

העם בישראל נמצא במשבר עמוק וקשה, שאין לו פתרון קסמים, ואשר יילווה אותו עוד שנים רבות, ולכן לא ניתן לייחל להתרתו המלאה, אלא רק לסוג של דו קיום המכבד את הצדדים השונים, ולא יותר מכך.

המדינה על מוסדותיה, היא זו שצריכה להוות את התנאי לקיום משותף זה.

כמובן המדינה איננה מקודשת, אך רק היא כמסגרת דמוקרטית עשויה להבטיח חיים נאותים לאזרחיה. כל מודל אחר יפגע קשות במרקם הדו קיום בחברה הישראלית.

האם יתכן כי החברה הישראלית צריכה היתה להגיע למשבר קריטי זה כדי לעצב מחדש את זהותה והגדרותיה? האם מדובר בתהליך הסטורי הכרחי? האם ניתן לעצור את ההדרדרות והסחף עד לפיצול חוזר בין 'ממלכת יהודה' ו'ממלכת ישראל'? או שככל הנראה אנו כבר בעיצומו של התהליך ממנו אין מוצא סופי?

העם היהודי שמתגאה ללא הרף בחכמתו, שוב מגלגל עצמו למדרון מסוכן.

ערב 'תשעה באב', העם שכבר עמד על סף מלחמת אזרחים, את הלקח מעברו לא למד.

על המחבר יואב לוי "נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".