אנשים - פרשת 'דברים'
משה חוזר ומספר לעם בערבות מואב לפני הכניסה לכנען, את שלבי המסע ממצרים עד כה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה". הוא מזכיר לעם שנאלץ היה לבצע רפורמה ארגונית משמעותית ביותר לחברה, לפיה הוא חלק את האחריות על העם עם מנהיגים נוספים. בתחילת דבריו עוסק משה בשאלת הבחירה במנהיגים לתפקיד שיפוט הנהגה וניהול. כך מזכיר משה את דבריו אל העם במסע במדבר והצעתו:"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם". דגש הפנייה הוא אל העם-'הבו לכם'- על החברה כולה לבחור מתוכה אנשים מתאימים לתפקידם, שלהם נחוצות להם שלוש תכונות עיקריות. מופתעים, אנו מוצאים שהצעה זו עומדת בניגוד לעצת יתרו חמיו של משה (לפני מעמד הר סיני) המובאית בספר 'שמות' (פרק יח'). שם מודגש כי יהיה זה משה עצמו שיבחר את המנהיגים:" וְאַתָּה תֶחֱזֶה". הבדל ראשון בולט זה מצביע על המגמה הדמוקרטית יותר של משה, העם בוחר במועמדים לתפקיד. לעומתה, יתרו מציע שיטה 'פחות דמוקרטית', התובעת מערכת שליטה היררכית לחלוטין. המקרא מעדיף את שיטת משה על זו של חמיו.
אנו מוצאים הבדל שני בולט במיוחד. משה מציע לבחור באנשים שיהיו נושאים בשלוש תכונות מפתח, 'חכמה', 'בינה' ו'דעת'. שילוש מקובל במקרא, ובמיוחד בספר 'משלי' (כך גם מתואר יוסף במצרים ).
נשווה זאת לדברי יתרו שהציע לבחור את המנהיגים לפי קטגוריות שונות לגמרי: "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע".מדובר דווקא בארבע תכונות שונות נדרשות למשרתי הציבור:
'יראי אלהים' - ( ולא נאמר 'יראי ה'!), היראים, אימת החוק והדין על פניהם. בהקשר זה המובן נקשר לחשש הגדול מעיוות בדין.
'אנשי חיל'- אנשי ניהול וארגון ,להם עצמאות ויוזמה.
'אנשי אמת' - נאמנים, נמנעים מדברי שקר. בלשון המדרש ('מכילתא דרבי ישמעאל'): 'אנשי אבטחה'.
'שונאי בצע' – מדובר באלה שאינם מתפתים לקחת שוחד ומתנות בתפקידיהם הציבוריים כדי להטות את הדין.
במדרש מובאת הגדרה חריפה ומפתיעה - 'שונאים ממון עצמם'! (תביעה לא ריאלית?) ולכן על אחת כמה וכמה שונאים ממון אחרים.
אלה לא יטו בקלות את דין המשפט ולא יסלפו את עקרונות הצדק החברתיים.
האם נוסחת שלושת הקטגוריות כתנאי לשירות הציבור בספר 'דברים' באה להחליף את אשר מתואר בספר 'שמות'?
אנו סוברים שאכן כך. (נעיר כאן כי יש מי שסובר במדרש כי יש צורך בשבע התכונות כולן!).
ארבעת התנאים בספר 'שמות' המובאים מפי יתרו המדייני הם ספציפיים למדי, ומייצגים גישה טכנית-ביוקרטית לשלטון הציבורי.
שלוש התכונות הנדרשות בספר רחבות ומקיפות יותר.
ה'חכמה', ה'בינה' וה'דעת' כוללות למעשה את ארבעת הקטגוריות האחרות. נציג אותן בקצרה:
ה'חכמה' היא הידיעה הרחבה והכוללת, זוהי יכולת תפיסה גבוהה וניתוח מעמיק של עובדות. החכמה במקרא נקשרת גם ל'יראת אלהים'.
ה'בינה' היא יכולת להתבונן מעבר לנתונים, אל מרחבים החורגים מהידיעה המקובלת, וההבחנה בעזרת פרספקטיבות חשיבה שונות. יש הקושרים את ה'בינה' ל'אינטואיציה גבוהה'.
ה'דעת' היא יכולת הפנמת החוק באופן אישי- סובייקטיבי, ממנה נובעת היכולת להתאמתו באופן אישי לכל אדם. יש ו'הדעת' מתבססת על הכרה לא פורמלית. לפי התפיסה המקראית המחזיק בשלוש תכונות אלה, יימנע בהכרח מלפשוע ומלבקש אחר טובות הנאה וכסף, ויתרחק מכל נסיון לעוות משפט. אדם זה ישאף לפעול בתוך החברה בצדק ובאמת.
שלוש הקטגוריות המובאות בפי משה ב'דברים', לעומת הארבע ב'שמות' הן ההגדרות העדיפות על המקרא כדי למלא תפקידים ציבורים בשירות העם.
'ידועים'
פירושים שונים ניתנו לשלושת המאפיינים,
נציג לדוגמה כמה מהם למונח 'ידועים'. רש"י מפרש (שלא לפי המובן המקראי) את 'ידועים' כ'כסופים'. הכוונה היא ל'רצויים', אליהם נכסף הציבור, מאחר שאין הם 'מרוחקים' מהעם, אלא קרובים ומקובלים על ידו.
בעקבות פירוש רש"י הוצעו עוד שתי הצעות ל'כסופים'. האחת 'ותיקים'-בעלי נסיון, בגלל כוסף השיער. השנייה ביישנים (מן הארמית 'כְּסִיפָא'). אלה שאינם מבקשים להאדיר את שמם בכל מחיר, ונזהרים מאוד במעשיהם – בושים. לפי המדרש ה'ידועים' הם המוכרים, כאלה שהציבור כבר פגש והכיר והם אינם זרים לו. לפי פירוש אחר ה'דעת' שבהם הופכת אותם לאנשים מוכרים, ידועים ורצויים. לפי פירוש חסידי על בעלי שלושת תכונות אלה, דווקא היכולת להעניק את החכמה, הבינה והדעת לעם!
אנשים - התכונה הרביעית
"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים" אומר משה בתחילת הצעתו. יש הרואים במלה 'אנשים' ביטוי לתכונה נוספת הנדרשת מן המנהיגים - להיות 'צדיקים'. צדיק הוא זה שדורש ועושה צדק כנגד כל מוסדות וכוחות החברה העומדים מולו.הגאון מוילנה כולל הגדרה זו -'אנשים' -כמרכיב רביעי, אך איננו מפרש.
באידיש המילה Mensch שמקורה בגרמנית, מתייחסת לאדם עם תכונות כאמינות יוצאת דופן, יושרה, אצילות נפש ו'אנושיות' במובן הלא שגרתי.
ברור כי המקרא מציג אידיאל של הנהגה שלא מצוי במקומותינו. איפיונים אלה יכולים לשמש עבורנו לכל היותר מסגרת כללית ביותר, שניתן יהיה להצביע עליה, רק כדי להישמר מפני מעוולים שאין להם כל עניין עם אתיקה של הנהגה.
על המחבר יואב לוי
"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".