שברי לוחות - תיקון שבועות

שברי לוחות - תיקון שבועות

ברדתו מהר סיני לאחר ארבעים יום, משה שובר בפני העם את לוחות הברית ('עשרת הדברים') שנכתבו באצבע אלהים, כאשר משה רואה את מעשה עגל הזהב על ידי העם. החטא החמור מעיד על מצבו הנפשי הירוד של העם שאינו מסוגל להתמודד עם היעדרו הזמני של משה. נוכח החטא, לברית החוק בין העם ובין האל כבר אין שום משמעות. עשיית העגל היא עדות להפרת 'עשרת הדברים', אותם שמע העם רק זמן קצר לפני כן. לפי חז"ל משה דומה למי שקורע את שטר הכתובה כאשר ממש בזמן טקס החתונה בין האל לעם, הכלה היא העם - כבר חוטאת תחת החופה. כך כדי להגן על העם עם ביטול תוקף הכתובה- חוק הברית, שובר משה בכעסו את הלוחות.

פעולת משה זו, לפי אחת מדעות חז"ל, נבעה דווקא מהחלטה אישית וספונטית של משה. לפי פירוש לספר 'דברים' (פרק י,ב) החלטתו לשבור קיבלה אישור והערכה חיובית, ואלהים מכיר במעשהו, ובניסוח המדרש אומר אלהים למשה : 'יישר כוחך ששברת'. האינטואיציה של משה במעשה השבירה היתה נכונה ומוצדקת.

הסבר אחר לשבירת הלוחות הוא כי הכתב אשר על הלוחות - האותיות החרוטות- פרח מעצמו לנוכח חטא פסל העגל והעם החוגג סביבו. כתוצאה מכך הלוחות היו כבדים מידי, ונפלו באופן מיידי מידי משה, שמבחינה פיסית לא יכול היה להחזיק בהם. לוחות האבן הם כגוף חי, כאשר יוצאת הנשמה, משקל הגופה כבד יותר. האותיות הן הנשמה, אין גם טעם להחזיק בגוף ללא נשמה.

סיבה אחרת להשתברות הלוחות הראשונים מובאית במדרש תנחומא ('כי תשא') והיא כי זה אירע בגלל שהלוחות ניתנו בפומבי ('עין רעה'). האירוע בהר סיני היה חשוף וגלוי מידי, העם לא יכול היה להכיל נפשית את גודל וכובד ההתרחשות החריגה של ההתגלות. הלוחות השניות, לעומת זאת ניתנו בצנעה, כאשר גם משה היה פחות נוכח אל מול העם, ולכן 'לא השתברו'.

שברי הלוחות

על אשר נעשה עם שברי הלוחות אין המקרא מדבר, ומן הסתם הם נעלמו או נגנזו במקום כלשהו. אולם חז"ל מפרשים כי שברי הלוחות נאספו, ואף הושמו בארון הברית עם הלוחות השניים שפסל משה בעצמו: 'דתני רב יוסף : “אשר שברת ושמתם" ( דברים י, ב ) – מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון' ( מסכת בבא בתרא יד, ע"ב ). מעתה נאמר שבארון יש זוג לוחות ותוספת קטנה - שברים. נשאלת השאלה הרי היה ניתן לגנוז אותם במקום אחר, מה הסיבה לשימור השברים לצד הלוחות השלמים?

במסורת הפרשנית מובאות סיבות שונות למעשה מפתיע זה.

א. סיבה אחת היא כי גם לשברי האבנים, לשארית, לשרידים,

יש ערך כלשהו, אף שאין להם בהכרח מעמד של קדושה. הם נשמרים שם כדי לציין את עברו של העם שאותו אין להדחיק. לא ניתן למחוק את אשר אירע קודם לכן על ידי העדרם של הלוחות הראשונים. את הביוגרפיה החשובה של העם על כשליו וחולשותיו יש לדעת ולזכור כל הזמן.

ב. סיבה אחרת היא כי יש לזכור במיוחד את החטא החמור שגרם לשבירת הלוחות. חטא עגל הזהב נבע מתוך דחף רגעי קולקטיבי שיכול לחזור על עצמו כדגם התנהגות בלתי נשלטת. כך שאם נזכור את התנאים והנסיבות לעבירה על החוק שהביאו לשבירת הלוחות, נוכל אולי גם להימנע בעתיד מלחזור על אותם דחפי החטא.

ג. מפרשנות אחרת עולה מגמה הפוכה, הלוחות השבורים לצד הלוחות השלמים מעידים על כך כי יש תקווה לעתיד בו השברים יחוברו ויתאחו.

זהו ביטוי לשאיפה לשיחזור העבר הלכאורה אבוד. גישה זו נובעת

מהדעה לפיה ללוחות הראשונים היה אופי ייחודי, אידאלי ומושלם

שלא ניתן ללוחות השנייים. לפיכך יש אפשרות לדמיין את החזרה למקור הראשון שהוא החוק המופתי.

ד. חז"ל משווים את שברי הלוחות הראשונים למקרה בו זקן תלמיד חכם

שכח את תלמודו: "הזהרו בזקן ששכח תלמודו" (מסכת ברכות, ח ב), כך שלמרות השכחה שנפלה עליו יש לכבדו. עמדה זאת מושווית לשברי הלוחות הנשמרים: "דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון". אם כך יש לכבד את שרידי היידע או החכמה שנעלמו- עקב תקלה כלשהי שהתרחשה- בשני המקרים הן לגבי הזקן והן לגבי הלוחות. את עקבות האובדן יש לשמר, וכך להעניק ערך לפוטנציאל הידע שאבד.

ה. הסבר אחר כרוך בחשיבות של היזכרות בעקרון הסליחה.

לומר, ראו, אתם -העם- גרמתם לשבירת הלוחות, אבל לאחר מכן,

למרות חטאכם קיבלתם לוחות חדשים, כי נסלח לכם.

זכרון העבר מנוצל לעידוד האדם, כי על כל משבר בחיים ניתן לו להתגבר.

גם חטאים חמורים ניתנים לסליחה, אם כי לא למחיקה.

ו. לפי פירוש אחר שברי הלוחות עצמם מתפרשים כסמל לשבירותו של האדם. האדם מושווה לאבני לוחות החוק שנשברו. כך יש להיזכר בשבריריות שבנו, באפשרות התמידית שאנו יכולים למעוד ולקרוס.

השבירות מעידה על כך שדווקא אין שלימות מוחלטת לשום אדם

צירוף שני סוגי הלוחות יחד כמו יוצר בארון הברית תהודה חדשה לשניהם, ומביא לתודעה הנחוצה של חיבור מורכב בין שכבות העבר הרחוק להווה הנוכח של האדם, ובו זמנית מבטיח ומפנה לעתיד טוב יותר.