פרשת 'כי תבוא'
להאמיר ולחטוב
בפרשה ממשיך משה למסור לעם חוקים, הקשורים בכניסה לארץ ומהווים חלק מהתנאים להצלחתו שם.
במעמד זה משה מתאר את מוכנות העם לקבל ולשמור על הציווים והחוקים. כך הוא מדגיש את יחסו של העם לאלוהים:
"אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים" (פרק כו).
בפסוק הבא מופיע התיאור בכיוון השני- מצדו של אלהים, המבטא את התוצאה של הפסוק הקודם: "וַיהֹוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם".
מה מובן הביטוי הנדיר במקרא 'להאמיר את ה''?
האם הכוונה היא לומר ולדבר, או אולי ליצור 'אמיר' או 'אמירות'?
ובמה פעולה זו מועילה לאדם?
רש"י בתלמוד במסכת 'ברכות' מפרש 'לשון חשיבות ושבח'- זאת אומר יש לרומם את האל ולהעמיד אותו במקום אחר נעלה.
פרשן אחר מפרש 'האמרת' - מלשון גדולה, וכך יש להעריך ולגדל את דמות אלהים. הפרשן עובדיה ספורנו מפרש כך:
'הֶאֱמַרְתָּ וְרומַמְתָּ אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ בָּזֶה', ומובנו שעל אלהים להוות עקרון חשוב יותר מכל ערך קיומי אחר.
מובן אחר 'להאמיר' הינו 'הפרשה והבדלה' - יש להבדיל את אלהים מכל דבר אחר, ולהצביע עליו כעיקרון אחד מבורר ומובדל.
מכיוון אחר 'והאמרת' מתפרש מלשון 'אמור'. לדבר, ו"לאמר" את אלהים, הכוונה היא להגדיר אותו, לנסח את קיומו עד כמה שאפשר.
ובדומה לכך האמירה, הדיבור הם היוצרים את הזיקה בין האדם לבין אלהים.
בתרגום ה'שבעים' המלה 'והאמרת' מתורגמת 'לקחת', היינו 'לתפוס' את אלהים, להפוך אותו 'לאלהיך'.
בתרגום אונקלוס לפסוק מובא בארמית:
"יָת יְיָ חֲטַבְתָּ יוֹמָא דֵין לְמֵהֱוֵי לָךְ לֶאלהים". כך העם 'חוטב' את אלהים להיות לו לאלהים, כאשר 'חטב' משמעו כאן להפריד ולרומם.
הצעה אחרת לתרגום היא שיש לחפש את אלהים, לבקש ולדרוש אותו. נמצא גם קישור בין 'והאמרת' לבין "ראש האמיר" - להעמיד בצמרת העץ.
לעשות חטיבה
בספרות חז"ל, בתוספתא סוטה (פרק ז') מובאת פרשנותו של רבי אלעזר בן עזריה לפסוקים: "את ה' האמרת היום", וכן את "וה' האמירך היום". זוהי דרשתו של רבי אלעזר: "הקב"ה [אמר לעם ישראל]:
כשם שעשיתם אותי חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם ".
הדרשה מדברת על יצירת 'חטיבה', משהו נפרד, העומד כערך בפני עצמו. הפעולה היא הדדית, העם עושה -'חוטב את אלוהים', ואלהים מגיב 'וחוטב את העם'. (זאת דומה להצעה במסכת אבות: 'עשה לך חבר').
בתלמוד הבבלי במסכת 'ברכות', מעשה העם הוא אמירת 'שמע ישראל", כך העם גורם לאלהים להיות חטיבה אחת- מייחד את שמו.
כתגובה לכך אלוהים עושה את העם לחטיבה אחת - כ'עם אחד גוי אחד".
מחטיבה לחציבה
המילה 'חטיבה' מקורה ב'חטוב', וזו קרובה לחצוב.
ניתן לומר שהאדם ה'עושה חטיבה', ייחשב כמי שחוצב.
האדם ה'מאמיר' את אלהים הוא כפסל החוצב במחשבתו, וכפי הבנתו את מושג האלהים. לפיכך, זהו ציווי לפיו יש לחצוב רעיונות ותפיסות על אלהים, כשם שחוצבים אבנים בהר.
את דמות אלהים יש להגדיר ולתאר באופן מושגי.
הקשר בין האל לאדם איננו מיידי ומובן או טבעי. תפיסת האלוהים איננה מתקבלת ללא עבודה ומאמץ מצד האדם.
התורה דוחה את האמונה הפסיבית, וקוראת לעבודה מתחדשת של הגדרת אלהים. באמונה האקטיבית יוצרים ומעבדים את תפיסת האלוהים במחשבה, וכך מעצבים גבולות להגדרתו, מה בפנים ומה מחוץ לה.לפיכך ביחסו של האדם אל אלהים אין מדובר בעניין סתום, ערטילאי או לא מוגדר. על כל אדם 'לחצוב' לו את האל כדי שיהיה שלו - כך יוכל להתחבר אליו.
בנוסף לכך מדגיש המקרא כי אופן הגדרת האל על ידי האדם היא זו המגדירה את האדם עצמו. האדם 'חוצב' את עצמו, באותה מידה שהוא חוצב במוחו את הגדרת האל - 'וה' האמירך'.
האמירה ('והאמרת את ה'') קרובה ל'רום', בדרך זו האדם מרומם ומרים עצמו דרך הדיבור.
המאמץ לחצוב לחשוב ולהגדיר בונה את האדם החוצב - חושב, בדרך זו, אומר המקרא, מקבל האדם וקונה לעצמו 'שם' - כפי שמופיע בהמשך - כדי להיות "לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת".
על המחבר יואב לוי:
"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".