לספור את השנים - פרשת 'בהר סיני בחוקתי' 'שנת קודש' בשנת היובל -שנת החמישים- חוזרים הקרקעות שנמכרו לבעליהם המקוריים- "תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ", העבדים משתחררים - "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ". האדמה איננה מעובדת, הקרקע הוא הפקר, והחובות הכספיים מבוטלים. שנת היובל מממשת אידאליים חברתיים, כשיוויון וצדק סוציאלי, והיא מזכירה במידת מה תקופת גאולה משיחית - "גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". הספירה ליובל - "וסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים" מקבילה ל'ספירת העומר'- חמישים יום מפסח עד שבועות (המוזכרת כמה פרקים למעלה). בדרך זו התורה מעצבת מימד זמן ייחודי, המגיע אל שיאו בשנת היובל המוגדרת כשנת 'קודש'- "כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם". ספירת השנים נעשית במחזוריות של שבע שנות השמיטה. כך מהלך החיים עצמו הופך לספירה מתמשכת, בין אם היחיד מודע לה או לאו. חירות ושוויון הפרשן 'כלי יקר' (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, 1550? - 1619) מביא בפירושו את תיאור המימד הסוציאלי – כלכלי של שנת היובל, וההבטחה לשיוויון וצדק חברתי: "והכל הפקר והכל שוים בו כעשיר והלך". העשיר והעני דומים במצבם. הוא מצביע גם על הקריאה לשחרור האסירים: "והוא זמן קריאת דרור ועבד חפשי מאדוניו". לשנת היובל טעם נוסף לדעתו, היא באה לבחון את האדם באמונתו ובבטחונו, האם ייראה ויווכח שבשנת היובל בה לא יעבוד, יכול להסתמך על היבול שאצר מהשנים הקודמות שבהן עבד? היהיה לו הכוח לשחרר עצמו מהפחד אל מול העתיד? לספור את השנים בפירושו השלישי הוא מציג רובד פרשני נוסף, שאותו הוא מכנה 'רמז' (שלמעשה נדיר למוצאו). כך עבור 'כלי יקר' ספירת שנות היובל נעשית גם במישור האישי -קיומי של כל האדם. המשמעות היא שעל האדם לספור עבור עצמו את שנות חייו שלו, כמי שכך מתקדם אל הגאולה הפרטית, בדומה לספירה ה'קולקטיבית' של החברה כולה. לספירה מימד מעגלי – ספיראלי החוזר כשנת השמיטה, וזהו ביטוי נוסף למחזור הזמן היהודי, כאשר למטרת הספירה מצטרף מימד רוחני, 'ורטיקלי'. ספירת היובל, משך חמישים השנה בחיי האדם מתחילה דווקא מגיל העשרים. 'כלי יקר' מסביר כי עד גיל עשרים לאדם אין ממש אחריות על מעשיו ('בפני בית דין של מעלה'), הוא עדיין אינו מודע לגמרי להשלכות של פעולותיו: " אותו זמן נחשבים לבלי מה". כך לאחר חמישים שנות ספירה מגיע האדם לגיל החשוב – שבעים: " שנת החמשים משנת עשרים שהוא שנת השבעים מיום הולדו". בגיל שבעים כל אדם ,שהכין עצמו לכך, יוצא לחיי דרור! הוא מסביר כי הקריאה לחירות בחיים, נערכת דווקא ביום הכיפורים (בו מכריזים על שנת היובל), כי מעמד זה דומה ליום מתן תורה בו יצאו ישראל אל חירותם. כך בהגיעו לגיל שבעים, לאדם 'חירות מן היצר הרע', והוא משתחרר מה'יסורין' שליוו אותו עד הנה. כביום הכיפורים, האדם מתגבר על חולשותיו הנפשיות, אלה המכשילות אותו בדרכו בחיים. 'כלי יקר' מוסיף ומסביר כי בספירת שנות חייו, עליו לאסוף 'דברים רוחניים'. זאת כדי שעם בוא הזמן, לאחר השנים הרבות, אלה יוכלו לשרתו אותו: 'יהיו הם לו לבדו'. הספירה היא כעין מצווה פרטית לתועלת אישית: "תספור לך, לטובתך ולהנאתך". כך האדם מודע לקניינו הרוחני הפרטי בר הקיימא, שאיננו אבד עם הזמן, והשייך אך ורק לו. לעומת זאת מדגיש 'כלי יקר' כי כינוס החפצים החומריים במשך החיים (כצבירת רכוש) לא יעמוד לו בשנות חייו המאוחרות. כי בשלב זה, מחד כבר לא יהיה לו עניין בכל רכושו, ומאידך מה שצבר לא יוכל עוד לשמשו ביעילות, כפי שהיה זה בתחילת חייו הבוגרים. כך הוא כותב :"כי על הרוב אין האדם יכול להחזיק בשלו כי אם מספר שנים אלו". הוא מסביר כי בשנת היובל, ייאלץ האדם לוותר עוד יותר על כמה מקנייניו החומריים, במהלך תקופת השנתיים של שביתת הארץ מעבודה. מה שיישאר לו יהיו אלה דווקא הקניינים הרוחניים הפרטיים. בספר תהילים (מזמור צ'), אנו מוצאים רעיון דומה לספירת שנות חיי האדם. המשורר מתפלל ומבקש ללמוד כיצד לספור את ימיו. כוונתו לדעת איך להביא את עצמו להתנהג בחכמה במהלך חייו: "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה". הגיל אליו הוא מתייחס אף הוא שבעים : "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ ... שִׁבְעִים שָׁנָה". היכולת למנות את השנים היא החכמה למלא ולהעשיר את החיים הרוחניים, כדי שבהגיע גיל שבעים יהיה האדם כזה שקנה לו חירות והמתחיל מסע חדש. זוהי החכמה לדעת לחתור בחיים ולעלות בהר כדי לראות, להכיר יותר ויותר, ולבסוף להגיע ולגעת בפסגת ההר 'שבע ימים'.
על המחבר יואב לוי:
"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".