להפוך את ה'דת' על ה'דת' במגילת אסתר

להפוך את ה'דת' על ה'דת' במגילת אסתר

המגילה מתארת את הצלתו הכמו נסית של עם ישראל מגזירת השמדה בגלות, והסיפור עוסק בהתרחשויות בחצר המלוכה הפרסית וביחסי הדמויות הפוליטיות בה.

כחיבור ספרותי המגילה היא בורלסקה - סוג של קומדיה, על חצר המלוכה הפרסי.

ניכרות בה השפעות יווניות שונות, ואין ספק שנכתבה מתוך היכרות עם טקסטים יוונים המתארים את ממלכת פרס.

ייתכן אף כי היא נכתבה בתקופה ההלניסטית במהלך המאה הרביעית לפני הספירה.

המגילה עוסקת בין היתר גם בשאלת הזהות הדתית-אתנית, וביחסה לדינמיקת הפוליטיקה בחצר המלוכה הפרסי בשושן.

בחיבור חוזרת המלה 'דת' מספר פעמים רב (כעשרים פעם) ומופיעה בצומתי הסיפור החשובים ביותר. מקור המילה 'דת' הוא בפרסית, ומשמעה חוק, דין ('מה שניתן'), בדומה למלה 'פתגם' (מה שכתוב).

נדמה שאפשר לנתח את מבנה העלילה כולו באמצעות מלה זו, כמו היתה אבן בוחן להתפתחות העלילה.

נציין כמה מההיקרויות המרכזיות של המלה 'דת' בסיפור.

ההופעה הראשונה היא ממש בתחילת הסיפור, כאשר עושה המלך אחשוורוש משתה יין ציבורי לכל תושבי הממלכה: "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס ".

לאחר שושתי מסרבת להצעת המלך להיראות לפניו שרי הנכבדים ביותר שוב מופיע המונח. אחשוורוש שואל את יועציו כיצד להתנהג עם ושתי שהמרתה את פיו. התשובה לכך היא שאין לעבור על כך בשתיקה כי יש בכך סיכון שהתנהגותה תערער את המבנה החברתי בממלכה.

לכן יש להוציא צו חדש: " כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ". כל זה מוביל לבחירתה של אסתר למלכה, שבאמצעות צו מחפשים עבורו אישה מתאימה. "וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ".

המקום החשוב ביותר של הזכרת המלה דת' הוא בדברי המן אל המלך: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים".

זוהי אחת ההגדרות המעניינות לבעיית זהות העם היהודי.

לאחר שמרדכי לא השתחווה בפניו בשער הארמון, המן מסיק מכך כי היהודים לכאורה עוברים על חוקי הממלכה הפרסית. נדגיש שדברים אלה אינם נכונים, כי מדובר רק על יחסו של מרדכי להמן, שלפי פירושים שונים לא היתה חובה פורמלית להשתחוות לו (היהודים ללא ספק שמרו על דת המלך ברחבי האימפריה).

המן מבין את תגובת מרדכי כביטוי להתנהגות יוצאת דופן של היהודים, שאינה נכנעת בקלות לסימני השררה וההיררכייה.

המן מחליט להיפטר מעם מרדן זה ופונה למלך בבקשה להרוג את העם. בעקבות בקשת המן, מוציא המלך צו- דת -המתיר לפגוע ביהודים ולהורגם בתאריך שנקבע לחודש אדר – "פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת..."

(המונח 'דת' מופיע בעוד מספר מקומות במגילה).

להפוך את הדת

עם גילוי צו ההשמדה כנגד העם היהודי, מרדכי היושב תמיד בשער ארמון המלך, מבקש מקרובתו אסתר להשפיע על המלך כדי שיבטל את צו המוות על עמה. אסתר מהססת תחילה לפעול ואומרת: " אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית". דת זו היא סנקציה קשה ביותר, ומעידה על מגולמניות המלך כמו היה אלהים או בנו. (כבר בתחילת הסיפור מוזכר שרק אנשים בודדים רשאים לראות את פני המלך).

בעקבות תגובתו הקשה של מרדכי מסכימה אסתר להתערב ואומרת:

"וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת" . היא מוכנה להפר את הדת, וכך למות על ידי המלך כדי לדבר ולפנות אליו בעניין הצו.

פה מובאית הלגיטימציה לעבור על חוק מיותר אשר ששייך לגישה טוטליטרית.

הדת הפרסית

הדת כחוק מהווה את הבסיס המשפטי לתפקוד החברה והמדינה, אך בסיפור היא תוצר במידה מסויימת של קפריזות המלך.

החוק החדש מוצג לבקרים בעיר הבירה, עם או ללא התייעצות, ומסירתו לעם אף היא כרוכה בבהילות ובחיפזון יתר.

ההכרה ביחסיותו של החוק, זמניותו והפיכותו המיידית הינם שגרתיים בחצר המלוכה. בחצר זו פועלים גורמים שונים שמטרתם היא השגת עוד כוח פוליטי ושררה ולהם שאיפות מגלומניות. כל התהליכים התחוקתיים הינם שרירותיים, ובעקבותיהם העיר שושן נכנסת למצב של בלבול ותהייה: 'והעיר שושן נבוכה'.

בדינמיקה המשפטית הזו יש משום התעלמות מצרכי החברה, וזוהי עדות לחולשה מסויימת של מערכת השלטון הפרסי.

מכאן המגמה להראות שדת השלטון הפרסי ניתנת לשינוי ולהפיכה.

במקרה המתואר, על הדת להשמדת היהודים להתבטל - יש להפוך אותה, כביטוי המוטיב חוזר במגילה -"ונהפוך הוא".

החוק החדש

לאחר שאסתר מצליחה לשכנע את המלך לפעול להצלת עמה מוצא צו חדש לטובת העם. זאת מאחר שאת הצו - דת הקודם לא ניתן היה לבטל, כי מהלך הביוקרטי כזה עלול לגורם לבלבול בקרב האוכלוסיה וליצור אי אימון במערכת השלטונית.

על מכשול אדמינסטרטיבי-חברתי זה יש להתגבר באמצעות דת חדשה.

הצו יאפשר ליהודים ליזום הגנה על עצמם ואף להטרים את מאבקם באויביהם. זוהי הוראה חדשה שאיננה מתייחסת כלל לקודמתה והיא ברורה ביותר: "פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים". בהמשך הסיפור היהודים יפעלו בהתאם לצו זה, וכך האיום על חייהם יבוא לסיומו.

הדת היהודית

בסוף החיבור מוזכרים מרדכי ואסתר, ובאמצעותם מוצג אידאל ההנהגה השונה לחלוטין מזה של האימפריה הפרסית.

קבלת החוק

ניתן לראות שמחבר המגילה מציג בסופה מודל שונה של דת-חוק.

לאחר התגברות היהודים על אויביהם, אסתר ומרדכי הופכים למנהיגי העם ומבקשים בצו לקיים מנהג חדש הוא חג הפורים. הם פונים ליהודים בעניין ומשתמשים בביטוי "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם" - במובן של 'לאשר'. היינו היהודים צריכים לבחור ולהסכים להצעה.

במגילה מודגש כי "וקבל היהודים" - לומר כי היהודים קיבלו על עצמם בחיוב את הדת – המנהג המוצע לחגוג את החג בכל שנה.

בתרגום הארמי 'יונתן בן עוזיאל' נכתב: " וקבילּו עלויהֹון כּולהֹון יהּודאין כחדא" – [קיבלו עליהם כל היהודים כאחד]. מתרגום זה משתמעת נחיצות קבלת החוק על ידי כל אחד מישראל, כמו מדובר בהסכמה משותפת.

בכך ניכר המימד הדמוקרטי של החברה היהודית (בדומה למסורת הפוליטית היוונית), בניגוד לאופי החקיקה באימפריה הפרסית.

מקובל ורצוי

מרדכי מתואר כמי ש'רצוי לרוב אחיו'. הוא איננו נבחר על ידי העם, אך העם מכיר בו וקיבל אותו בתפקיד.

מרדכי נגיש ופנוי לקשר עם העם, בניגוד למלך ולסביבתו הקרובה שחל איסור להתקרב ולפנות אליהם.

שלום

מרדכי משתדל לפייס ולעודד את העם ולקיים 'דברי שלום ואמת'.

זהו שלום אמיתי ומבוסס המתמשך לאורך זמן רב, מתוך שאיפה ליציבות פוליטית וחברתית. ניתן לראות בכך חתירה למימוש מציאות של שלום כאידיאל.

ביזה

הצו של המן התיר לאויבים בארצות השונות לבזוז את היהודים, והצו של מרדכי אף הוא התיר ליהודים לבזוז את אויביהם.

אך המגילה מדגישה מספר פעמים כי היהודים 'לא שלחו ידם בביזה', זאת להראות שהיהודים ביקשו רק את הגנתם הצודקת, ולא הונעו על ידי מטרה משנית של רווח כלכלי.

עניים

בחגיגה הגדולה מרדכי לא שוכח גם את שכבות המצוקה, אלה הנסתרים לעיתים מן העין, העניים. לפיכך הוא מבקש לשלוח 'מתנות לאביונים'.

'טוב'

מרדכי המנהיג הגלותי החדש מתחייב לעשות 'טוב' לכל העם:

"דרש טוב לעמו".

הימצאו במערכת השלטון הפרסית מוצדקת במגילה בכך שהוא הופך את המסגרת הפוליטית כאמצעי לדאגה לחיי עמו.

הנהגה כפולה?

אין ספק כי מעוצבת פה מסגרת פוליטית חדשה לחיים בגלות, תפקיד יהודי החצר בארמון המלך (בדומה לסיפור יוסף בארמון פרעה במצרים).

למעשה הן אסתר והן מרדכי מוזכרים בסוף המגילה כמי שכותבים אגרות לעם.

האם מודל ההנהגה החדש המוצע הוא כפול - גברי ונשי, מרדכי ואסתר?

האם המחבר מכיר בצורך לשלב גישות הנהגה שונות לטובת העם והאם ניתן לראות בכפל מנהיגים זה ביטוי סמלי למידות חסד ודין ?

על המחבר:

"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".