האם צריך לבקש סליחה מהזולת לפני יום הכיפורים? - שבת 'שובה'
סליחה במקרא
במקרא רק אלהים 'סולח' לחוטאים, ולא האדם.
בכל המקרים בהם מתואר אדם מבקש סליחה על מעשיו, מדובר בפנייה אל האל ולא אל הזולת.
בסיפורים המעטים במקרא בהם בקשת המחילה מופנית אל אדם אחר דווקא, (כבסיפור פניית האחים ליוסף לאחר מות אביהם יעקב), אין השימוש בפועל 'סלח', אלא בביטוי 'שא פשע'.
כמו כן לא מתוארת תגובת האדם האמור לשאת את החטא של מי שפגעו בו.
'סלח' זהו תוארו של האל. אלוהים הוא המצהיר על מימוש הסליחה כלפי החוטא, כבסיפור המקראי בעניין חטא המרגלים: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶך ('במדבר' יד כ) או בתפיסתו של נחמיה "וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת" ('נחמיה' ט). המתפלל המשורר בספר תהילים מבקש ישירות מאלוהים :
"וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא"( 'תהלים' כה ,יא).
בוודאי בבקשה זו נכללים גם חטאים שבין אדם לחברו.
חשבון הנפש של המשורר המצטרף לבקשת הסליחה נעשה רק לפני אלהים.
המשורר מגדיר את אלהים בתוארו כטוב מאחר שהוא מקל לסלוח:
"כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח" ('תהילים' פו, ה). באופן דומה הנביא ירמיהו רואה באלהים כמי שרוצה ומבקש לסלוח לעוונות העם: "כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" ('ירמיהו' לא,לג).
הסליחה היא הפעולה החשובה בסדרת הפעולות המביאות להשתחררות מהשלכות החטא. אין מתן הסליחה קשור אל שכחת הפגיעה או לתיקון הנדרש בעקבות החטא. אלהים הסולח פונה אל החוטא עצמו, שכבר התוודה וחזר בו.
סליחתו היא הדלת פתוחה בפני השב מחטאו ומטרתה לאפשר לפוגע להמשיך לחיות ולהשתלב מחדש בתוך החברה בה הוא חי.
הסליחה היא הוויתור על ה'תשלום' המלא שהחוטא חייב, היא ביטוי לצמצום והגבלת הענישה.
נדגיש כי במקרא מתן הסליחה תמיד מלווה ב'תשלום' כלשהו על החטא (כך גם אצל חז"ל). לפיכך אין ויתור גורף על סנקציות ה'משחררות' לחלוטין את האדם ממעשהו . 'אדם מועד לעולם' -כפי לשון חז"ל- ולכן לא ניתן לפטור לחלוטין את האדם מאחריותו למעשיו.
לסליחה במקרא גם קונוטציות סקראליות בהקשרה הכוהני, כמו לדוגמה בספר 'ויקרא' ד' וה'.
לצד הסליחה הפעולות נוספות כטהרה וככפרה, אלה נקשרות לתהליכים המשלימים של התשובה כפי שהן מתוארות בספר 'ויקרא'. הטהרה מטרתה למנוע השארת רשמים סביבתיים של החטא - אף שאין שרידים ממשיים לפגיעה - והיא מביאה לביטול הטומאה ('האווירה השלילית') שהינה תוצאה משנית של החטא.
הכפרה מבטאת פעולת סמלית של כיסוי שרידי תוצאת החטא עצמו.
לכפר זהו מעשה מחיקת העקבות הישירות של החטא, לדוגמה כיסוי הדם שנשפך על ידי הרוצח. ניגודה של הכפרה מובע בביטוי המקראי החשוב: "ונקה לא ינקה". כאשר אין כפרה מוחלטת נשארים סימני הפגיעה- כמו הדם- ואינם מכוסים או נמחקים.
עד שירצה את חברו
נדמה כי חז"ל הרגישו כי מתן הסליחה ובקשת הסליחה הם נושאים בעייתים ומורכבים מאוד, ולכן הם לא גיבשו מערכת כללים מסודרת וחתוכה.
כך אין אנו מוצאים אצלם הגדרות חד משמעיות וברורות או נוסחות וכללים בעניין זה.
מקובל לחשוב שיום הכיפורים כולל גם בקשת סליחה של החוטא מחברו, ובזאת תלויה הכפרה על חטאיו. אך אם נבחן את המקורות במשנה, נגלה שאין הדבר מפורש כך. לפי לשון המשנה במסכת יומא (פרק ח) העוסקת ביום הכיפורים נמצא את הניסוח הבא:
"עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו".
אם כך מה משמעות הביטוי 'עד שירצה חברו'? (בוודאי אין זה מקרה כי אין מופיע פה ביטוי עם הפועל 'סלח').
נדגיש כי אין מדובר בבקשת סליחה מפורטת מהנפגע, כזו הכוללת הודאה בחטא, פירוטו, בקשת סליחה, התחייבות עתידית או מוכנות לתקן את הפגם. הביטוי 'לרצות את חברו' משמעו לגרום לנפגע לשנות את דעתו ולפייסו בדרך שאיננה מוגדרת. זוהי הזמנה ליצירתיות החוטא, שהעיד על עצמו כמי שמכיר בפגיעתו, והמעוניין ליצור מערכת יחסים חדשה עם הנפגע הוא יכול להתנצל באופן לא מפורש או ישיר.
נוסיף כי מתן סליחה אין משמעו בהכרח חזרה ליחסים הקודמים לפני הפגיעה.
במסכת 'בבא קמא' העוסקת בנזקים מוגדרים, הפוגע בחברו צריך להתנצל על הצער שגרם לחברו: "אין נמחל לו עד שיבקש ממנו". הרמב"ם בספר ה'מדע' בחיבורו 'הלכות תשובה' (פרק ב')
מציג את התביעה מהשב מחטאו לבקש מחילה מרעהו: "צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו", ובהמשך הוא משתמש בלשון דומה : "צריך לפייסו ולפגוע בו... עד שימחול לו".
לפייס מובנו אצל חז"ל הוא לגרום ליחסי שלום, להפיג את הרוגֶז של האחר,
לשַדלו בדברים או גם לעודֵד ולנַחֵם. אין הכוונה בהכרח לבקש סליחה.
נדגיש כי ההבדל בין 'מחל' לבין 'סלח' הוא מובהק. 'מחל' איננו מופיע כלל במקרא, וחסר המשמעות התיאולוגית של הפועל 'סלח'.
המחילה היא וויתור, ומ.ח.ל קשור לשורש הערבי מ.ה.ל המציין עדינות ומתינות.
אנו רואים אם כן כי חז"ל וכן הרמב"ם נמנעו מלהציג נוסחות בקשת סליחה מחייבות (כבדומה לתחום הנדרים והשבועות). כך לדוגמה אין הכרח לומר: 'אנא סלח לי', 'חטאתי לך וסלח לי', אנא ממך הווי סולח לי', או אף 'פגעתי בך מחול לי'.
חז"ל גם נמנעו מהצורך לפרט שוב את החטא בפני הזולת, את מניעי החטא ומרכיבים אחרים של הווידוי, וגם התחייבות עתידית בעניין.
כאן נשאל אם אין קיימת נוסחה כזו, האם הציפייה לכך מצד הנפגע גם היא מיותרת? האם חז"ל מבקשים לומר לנו שאין להקפיד מידי בנוסח בקשת הפוגע, וכי אין לצפות ממנו ללשון סליחה פרטנית וישירה?
מעט הדוגמאות הסיפוריות בתלמוד מעידות על הקשיים האובייקטיבים בנושא הסליחה בעיני חז"ל. אין ספק כי חז"ל היו מודעים היטב לפרובלמטיות תהליך ההשלמה והפיוס בין אדם לחברו. הקושי נובע מכך שבקשת סליחה עלולה להביא להקטנת מעמדו של המבקש ולעורר בו תחושת בושה והשפלה בפני חברו. כמו כן נדמה שיש הכרה במאמץ הנפשי הגדול להיחשף בפני האחר, זת תוך גילוי החולשה העצמית, מה שיכול ליצור תלות יתר בנפגע האמור לסלוח. מובע החשש מפני ניצול הפוגע על ידי הנפגע.
בקשת הסליחה יכולה להיחשב כמתן כוח וסמכות יתרים לעמדת הנפגע- הסולח, העשוי לראות עצמו כ'אלהים' הבוחר להעניק סליחה או לדחות את בקשת הסליחה. הוא עלול להיגרר לעמדת כוח, וכך ללחוץ ואף לסחוט את המבקש לטובת צרכיו שלו.
מאידך נאמר כי הסולח איננו תמיד יודע על הכוונה האמיתית של המבקש.
האם יש פה אחיזת עיניים? דיבור מהפה ואל החוץ?
האם הפוגע אכן מתחרט על מעשיו? לא תמיד קל לעמוד ולבחון את המניעים והמטרות של מבקש הסליחה.
הסליחה בנצרות
ב'ברית החדשה' מופיעה התביעה מהאדם לסלוח לזולתו באופן מפורש ביותר.
אין ספק שאם אלה דברי ישו, הרי מקורם במסורות יהודיות המצויות בתקופתו.
ב'בשורה על פי מתי', בסוף הקטע הארוך על הסליחה מובאת החובה הדתית לסלוח כדי למנוע ענישה מידי אלהים:
"כָּכָה יַעֲשֶׂה לָכֶם גַּם אָבִי שֶׁבַּשָׁמָיִם אִם לֹא תִמְחֲלוּ אִישׁ לְאָחִיו בְּכָל לְבַבְכֶם" (יח , 35). ב'בשורה על פי לוקאס', מודגשת המחילה אותה יש להעניק גם כאשר החוטא חוזר על חטאו ללא הרף.
" הִשָּׁמְרוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם כִּי יֶחֱטָא לְךָ אָחִיךָ הוֹכַח לוֹ וְאִם יִנָּחֵם מְחֹל לוֹ.
וְכִי יֶחֱטָא לְךָ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיּוֹם וְשָׁב אֵלֶיךָ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיּוֹם וְאָמַר נִחָמְתִּי וּמָחַלְתָּ לּוֹ "(יז 4-3).
התביעה למחול היא חד משמעית. נוסיף כי סיפור 'הבן האובד' בבשורה על פי לוקאס (טו) מצטרף לתפיסת מחילה זו בברית החדשה.
המאמין מצווה למחול כשם שישו על הצלב סולח במותו למאמינים בו, בהיותו קורבן כפרה וסליחה לכל על חטאיהם. במעשהו זה ישו גואל את האדם. לכן נדמה כי המודעות לסליחה בין אדם לזולתו גדולה יותר בנצרות מאשר ביהדות. בדומה לסליחת ישו, עולה המחשבה כי הסליחה איננה תלויה כלל במבקש הסליחה, וכי אין היא תלויה במודעות המופרשת של החוטא לחטאיו.
נדמה כי הסליחה בנצרות היא כמו רפלקטיבית, ומעוגנת במעמד האדם התלוי בכל רגע בחסדי הסליחה של ישו. לפיכך תופעות של בקשת סליחה והענקתה מצויות יותר בחברה הנוצרית יותר מאשר בחברה היהודית.
כיום
בעקבות דברים אלה ניתן אולי להבין מדוע בחברה הישראלית-יהודית בקשת הסליחה והענקתה אינן תופעות מצויות כל כך.
ההתנצלות הכנה בפני היחיד או ביטויי חרטה ישירים כלפי הציבור בהם פגענו הם מעשים נדירים.
בקשת הסליחה בחברה הישראלית - יהודית נתפסת כחולשה בולטת, והחשש מניצולה לרעה על ידי הנפגע ומהשלכות משפטיות מדומיינות מונע אפילו נסיון פיוס.
עם זאת הצורך בבקשת מחילה מהפוגע ובפיוס עדיין נוכח.
נדמה שזהו צורך פסיכולוגי קיומי של האדם המשפיע על מצבו הנפשי ויחסיו עם הזולת. הציפייה לפעולה מסוימת מצד הפוגע לא נעלמה, גם אם היא לא תמיד מודעת או מבוררת. אירוע הפגיעה לא נמחק לעיתים קרובות גם שנים רבות אחר כך.
נדמה שיש הכרח לעבד אמנה חברתית חדשה בנושא הסליחה שתגדיר את התביעות והציפיות העכשוויות, ואולי תעבד נוסחות, ומסגרות חברתיות להתמודד ביחסים בין פוגע לנפגע.
השאלות ידועות היטב : למה אנחנו מצפים כאשר פגענו או נפגענו?
היש לנו ציפיות יתר? לאיזה סוג של בקשת סליחה אנו מייחלים ? אילו ביטויים מהפוגע אנו מעוניינים לשמוע? איך יש להעניק סליחה לנפגע? מה נמחק מהפגיעה ומה לא ומה 'הושהה' בפגיעה? מהו הצורך בתיקון?
שאלות אלה ואחרות חייבות להישאל ולהיבחן עתה במרחב החברתי – ציבורי מתוך נסיון למצוא הגדרות המתאימות לתקופה בה אנו חיים.
על המחבר יואב לוי:
"נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב".