מילה ואהבה - פרשת 'נצבים'
בסוף ספר דברים, בפרשת 'נצבים' מוצגת התפיסה המקראית כי במידה והעם חוטא באופן חמור נגד אלהים, הוא מקבל עונש קשה. הסנקציה החריפה על החוטא היא שעליו לגלות מארץ כנען ולשהות לתקופה ארוכה בין עמים אחרים : "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת ". לאחר תקופת הגלות ומיצוי עונשו, שב העם לארץ ישראל: "וְשָׁב יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ", והוא מובא בתהליך הגאולה מכל הגלויות :"וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים" . ופה מופיעה בהפתעה ההבטחה למילת לבו הערל של העם: "וּמָל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ". כמו עתה דווקא לאחר הגלות ושיבה לארץ, 'לב העם' יימול בעצמו מהעורלה המקיפה ואוטמת אותו. מהי מובנה של פעולת 'מילת הלב' ? ומהי לפיכך 'ערלת לב'?
מהי ערלת הלב ?
ערלת הלב נקשרת לקשיות עורף, מצב בו האדם הוא כמי אינו מסוגל להזיז את ראשו, להתבונן אחורה או לצדדיו, ואינו יכול כבר לראות ולהתבונן מחוץ לשדה ראייה מוגבל שבחר. רש"י מגדיר כך את העורל :" אוטם לבבכם וכיסויו", כמו חלב או שומן העוטף את הלב. אונקלוס מתרגם: 'ית טפשות לבכון'. בנבואה, בספר ירמיהו מופיעה המטאפורה המקבילה 'לב אבן'. ערלת הלב הסמלית מונעת לפיכך את הלימוד וההבנה, וחוסמת את את כל ערוצי הרגישות של האדם . כך מונע האדם מעצמו את הדרך לשינוי עצמי, ונשבה במבנה מחשבה שאינו מתיר לו לשמוע או להתייחס למה שחורג מגבולות הכרתו המצומצמים . לפי הגדרה נוספת העורלה היא התענגות כגילוי עריות מנטלי, סגירות עצמית, המונעת התפתחות נפשית. ערל הלב כמי שלבו אטום גם אינו יכול לאהוב באופן שלם. עורלת הלב גם מדומה לעורלת העץ, פרי הבוסר שאין לאוכלו, מה שאיננו נותן פרי בשל.
הגלות והשיבה
מילת הלב של העם מצויינת במקרא דווקא פה, לאחר מיצוי עונשו של העם החוזר לארץ ישראל מהגלות: "וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ". הגלות היא הטלטלה המביאה את העם למצב תודעתי חדש, ויחד עם תנועת השיבה לארץ גורמים להיפתחות הלב ומילתו. רק לאחר החזרה מהגלות הקשה העם וויתר על עורלתו - אליליו בהם דבק. מסיבה זו מצויין שאלהים הוא זה שמל את לב העם- כמו הפעולה נעשתה באופן טבעי. מטרת המילה
מילת עורלת הלב היא האפשרות לוותר על דבקות בזהות מדומיינת של אובייקט קרוב אותו מעריכים , על האחיזה בחוסר משמעות, היא הזיקה השובה לתאוות דמיוניות שמענגות באופן לא מודע. פעולת המילה יכולה להיחשב גם כביטול חלקי של הגאווה הנסתרת, ובעקבותיה האדם יכול להגיע למצב רגעי של ענווה . המילה בעלת ערך לכשעצמה, אך היא פעולה מכינה חשובה, מאחר שהיא זו המובילה למצב התודעה של קבלת החוק באהבה: "לְאַהֲבָה אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ".
המילה ואהבה
לאחר שהמחשבה יצאה ממקובעות ותלות, האדם מסוגל לקבל ביקורת, להצביע על חולשתו ולהסתכל על אופקי קיום חדשים. תוצאת המילה במקרא היא כאשר לב האבן הופך ללב בשר חי - ודינמי, זוהי המטאפורה לאפשרות של ביטוי אהבה. המילה היא המכינה את הלב כתנאי נפשי שכלי לשלב הבא שהוא העיקרי – האהבה. משמעה של האהבה הוא היפתחות וקבלת החוק, ההליכה בדרך המשפט והצדק, מתוך רצון חופשי והבנה.
המילה היא פעולה חוזרת כי המחשבה נדחפת באופן טבעי להינעל מחדש על מה שהיא מכירה וקרוב לה, וחוזרת בהתמד על ה'חטא'. גם ברגעים בו האדם אינו מודע למחשבתו הוא 'חוטא', וכך לבו נסגר באותה מהירות בה הוא נפתח, לכן מופיעה פה האזהרה החוזרת: " ואִם יִפְנֶה לְבָבְךָ...". הנטייה הנרקסיסטית של האדם מביאה את תודעתו להיסגר מאליה להיכלא אל תוך עצמה, לכן יש צורך לחדש את אקט המילה שוב ושוב- כדי שהלב לא יסבול מ'סקלרוזה' (בנוסח תרגום השבעים).
היש ציווי על מילת הלב ? נציין כי בספר דברים (פרק י') מופיע הציווי המעניין הפונה אל כל העם על מילת הלב: " וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם "(בתרגום השבעים מופיע הפועל 'לטהר'). לצידו מוצגת התביעה המקבילה :"וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד". נדגיש כי אין ציווי זה על מילת הלב נחשב למצווה פורמלית כאחת משש מאות ושלוש עשרה המצוות!
מדוע? אנו סוברים כי זוהי תביעה קשה מידי, פעולה שלא ניתן לבצע אותה בשלמות ,אלא ניתן לממשה ברגעים מסויימים ביותר. מהלך נפשי ושכלי זה נסתר מן העין, אין לו ביטוי חיצוני מעשי, כמו לשאר המצוות והוא תלוי מאוד במצב הנפשי וההכרתי של כל אדם. התפיסה המוצגת במקרא מתייחסת לעבודה פנימית מתמדת וקבועה. רק בודדים אחדים יכולים לעשותה כך באופן מתמשך. זאת בדומה לתודעת הענווה או לאיסור על הגאווה, שניהם אינם מצויינים מפורשות כמצווה בתורה! זאת כי נטיות המחשבה של הנפש, והדחפים הבלתי-פוסקים מביאים לחזרה למצב הבסיסי – לב מוקף בעורלה. ההגנה על ה'אני', והדחף להישאר במצב אטימות מפני מחשבות ביקורתיות ותובעניות לעולם אינם מאבדים מכוחם.
המעבר מהציווי על המילה -"ומלתם" - לתיאור המילה מתבצעת מעצמה -"ומל ה' את לבבך"- מבטא את ההכרה ש'החיתוך הנפשי' קשה מידי לביצוע, לומר שפעולת המילה מתממשת רק על ידי אירוע הסטורי מזעזע -השהות בגולה.
לפי מורי החסידות 'מילת הלב' היא ההתרחקות מהדמיונות הכוזבים מתאווות שליליות, ומהנטייה להתפזר לכל כיוון, והיא הביטוי להשתחררות מדגמי מחשבה 'חנוטים' . רבי נחמן מברסלב אומר שהמילה יוצרת חלל בלב בעקבות ההתנתקות ממחשבות זרות, והויתור על 'אהבות רעות'. ורק אז אופני המחשבה מתחילים לפעול נכונה. כך שבלב חללים מרווחים שנוצרו כתוצאה מפינוי, מרחב פנימי זה הוא ביטוי פעולת ההכרה השכלית היוצרת מקום וחלל פנימיים המביאים את האדם להשתחרר ולהשיג ידיעות נעלות יותר. חללי התודעה הפנימיים הם התנאי לתנועה הנפשית-מחשבתית, ליכולת 'לחולל' (לרקוד) בחופשיות במרחב התבונה. מחול מנטלי זה הוא המניע את האדם ומעיד על חירותו. בפירוש אחר מוצע שפעולת המילה הסמלית היא כדי "שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת". רק פתיחות מחשבתית מאפשרת את הידיעה האמתית. המילה כיוצרת את התנאים להבנה ולשינוי, והיא 'השלמה' של המצב השכלי-נפשי. בספר ה'תניא' ההסרה הסמלית של עורלת הלב, כברית המילה, היא גילוי וחשיפה של הנקודה הפנימית הנסתרת באדם: "ולכן צריך האדם לעשות בעצמו תחלת מילה זו להסיר ערלת הלב וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב ".
על המחבר יואב לוי:
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימית הלב ".