זכרון הדרך - 'פרשת עקב'

נושאי הזכרון שונים ורבים בתורה והם מופיעים בהקשרים שונים. העבר הקולקטיבי מוזכר וחוזר שוב ושוב, ובספר דברים באופן מיוחד. מרכז תביעות הזכרון הוא התנסויות העם במצרים ובדרכו לכנען. כך לדוגמה האירוע ההסטורי יציאת מצרים איננו רק מצויין כהזכרה ספרותית ביוגרפית של העם: 'זכור את יום צאתך ממצרים' , אלא הוא נעשה לנדבך העיקרי בהגדרתו ותודעתו של העם. הזכרון כולל את המצב הקודם ליציאה ממצרים, העבדות במצרים. (העם למעשה בתודעתו עבד או אסיר משוחרר!). הוא נקשר ומשולב בזכירת עניינים אחרים כשבת או תפילין . זכירת אובייקט אחד מהווה מרכיב בשרשת זכרון מתמשכת.

לחובת הזכרון חשיבות רבה, כי אין מדובר בציון רשימה של כרוניקה הסטורית, אלא הזכרון הינו קונסטיטוטיבי להווה. הוא איננו פעולה העומדת בפני עצמה, כזכרון המתים לדוגמה, אלא מנכיח מציאות ומהווה מרכיב בהבניית התודעה והזהות. הזכרון איננו כמוצג מוזאלי בו מתבוננים, תרגיל בידע הסטורי של העבר, מבט נוסטלגי המתענג על העבר או כזה של מי שנהנה ומתייסר מאובדנו. מעמד הזכרון וחשיבותו הפונקציונאלית חורגים מידיעת והכרת ההסטוריה, וקוראים באופן עקרוני לפעילות חיובית או להימנעות זהירה מפעילות שלילית. (נציין כי אופני מימוש שונים לזכרון שאינם כוללים עשייה אלא רק אמירה). יש והזכרון הוא כחובה מתמשכת לאורך ההסטוריה, כגון הציווי על זכירת 'עמלק', ויש זכרון אירוע הסטורי שמובנו העיקרי הוא זמני, כסיפור 'המן' ו'חטא העגל' בפרשה, שאליהם נתייחס להלן.

זכור וזכרת

שלוש פעמים חוזר בפרשה הפועל ז.כ.ר. ומדובר בשלושה זכרונות שונים, אותם מעלה משה, והקשרם ההיסטורי הוא הימצאות העם על סף הכניסה לארץ כנען. הזכרון הראשון אותו תובע משה מהעם הוא מסע ההליכה במדבר והסבל הנלווה אליו שנמשך כארבעים שנה: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר" הזכרון השני המובא לאחריו הינו: " וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ ". השלישי חוזר לחטאי העם, הקונפליקטים עם משה לאורך כל הדרך: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח... עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם". חטא 'עגל הזהב', החמור מכולם, מובא על כל פרטיו ותוצאותיו. נתמקד פה בזכרון השני והשלישי.

זכרון ההליכה במדבר

העם נמצא בנקודת הלפני הגעה לכניסה לכנען, לפני המעבר מהמדבר לארץ נושבת, בין מצב הדומה לגלות לזה הקרוב לגאולה. פה, במקום זה עליו לזכור את מסלול הכשרה שעבר, את הייסורים והסבל שמטרתם היתה 'חינוכית- אמונית': "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". הם אלה שאיפשרו את התפתחות העם וגדילתו. מדובר בהכרה בתחושה של נוכחות האובייקט – הלחם- והיעדרו. זאת כאשר המן הופיע לאחר היעדר הלחם.

אירועי 'ילדות העם' במדבר חשובים, כי אין לשכוח את ההכנות האינטנסיביות וההכשרה עם השגת היעד והכניסה לארץ. הדינמיקה הנפשית שחווה והתנסה במדבר מטרתה היתה לדעת "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". מעתה אומר משה כשייכנס העם לכנען, השפע החומרי יהיה ללא הפסק, בניגוד לדרך במדבר. מופיע החשש הוא כי העם יישכח את 'אלהי הגלות'- 'אלוהי המדבר' התומך ומחנך, נוכח ונעדר, ומעתה העם ייעצב לו אלוה חדש בדמותו שלו בארץ כנען :"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי ". זכרון המסע המדברי בא כדי למנוע את הסכנה המוחשית, שבמהלך ההשתקעות בארץ יימחקו כליל רגעי ההסטוריה הקודמת- ההתנסות במסע.

בניגוד לציווי על זכרון יציאת מצרים שהינו לכל הדורות, פה אין חובה פורמלית דומה לזכור את מסע הדרך. אירוע זה אינו ראוי להיות דגם זכרון קיומי לעם. אין הוא זכרון קונסטיטוטיבי, אלא משני וזמני הרלטיבי לנסיבות הכניסה לכנען. מעמדו שונה כי הוא כרוך בכאב ובסבל חווית מעבר קשה.

נעיר כי בניגוד לפרשנות רש"ר הירש, חג סוכות אינו בא לציין את זכרון הדרך במדבר המתואר בפרשה, מאחר שסוכות עוסק בזכרון חיובי ושמח.

זכרון החטא והכישלון

"זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר "

משה מזכיר בדבריו הארוכים אל העם, גם את חטא עגל הזהב הקשה ביותר: "וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה". החטא מתואר בפרוטרוט, לאורך פסוקים רבים, ואין מדובר בסיכום קצר של האירוע. מובאים שלבי החטא, האיום בהשמדת העם, שבירת הלוחות והצלת העם על ידי משה. בנוסף מצויינים גם חטאים אחרים של העם ובמרכזם חטא המרגלים, ועימו גם הסליחה והכפרה על החטא.

מטרת הזכרת החטא היא כדי שהעם לא יחשיב עצמו כפריבילגי, כמי שיש לו זכויות יתר בגין עצמו, ומסיבה זו הוא נכנס לכנען. על העם לחדול מלתפוס עצמו כצודק וזכאי בכל מצב וכזה הראוי לכל מה שידרוש: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם". כך על העם לדעת כי מטבעו הוא חוטא, כחלק מהגדרתו ומזהותו הבסיסית. מאידך נדגיש ונציין כי זכרון החטא איננו מוצג כמצווה וחובה לפי החוק. כי אין מגמת המקרא להעמיס על תודעת העם אשמה כבדה כזו, ולייסרו באופן מתמשך בזכרון כשלונו החמור.

לא לשכוח

" וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְהוָֹה "

האיסור לשכוח מודגש באופן יוצא דופן,חמש פעמים מופיע הפועל 'שכח'. הנטייה לשכוח היא עניין טבעי, אך היא איננה מקרית או סתמית. האדם נוטה לשכוח ולהדחיק את סבלו, חולשותיו וכשלונותיו כמו לא היו מעולם. החשש המקראי הוא מ'טבולה רסה' של ההסטוריה, מדחיקת אירועים חשובים לצד, מאחר שהם 'כבדים' מנשוא. סיבת השכחה של אירועי העבר במדבר מצויינת בביטוי: "ורם לבבך". הכוונה היא למצב הגאוותני של זה השקוע בשומן ההצלחה החומרית בארץ כנען, ואינו יכול להכיר עוד בחולשותיו ובכשלונותיו, וכך הופך עצמו למעין אלוהים. אקט השכחה הוא פאטלי, ומביא לעיצוב זהות לא רצויה של אדם חדש הרואה רק את עושרו ונאמן אך לעצמו.

לעומת זאת מוצגת עמדת המקרא כי על האדם לצעוד על אבני זכרון העבר, לראותם כל הזמן, כי הם מרכיבי זהותו הביוגרפית המכוננים את מסעו בחיים.

טיפות זכרון

נדגיש זכירת יתר מסוכנת יכולה להעיק באותה מידה של שכחת יתר. במקרא מצויינים מספר רב של אירועי זכרון שהיו לחוק, ובאופן דומה גם במישור הציבורי במדינת ישראל. קיים החשש שזיכרון העבר ייהפך ל'יניקה' של תענוג ללא הרפייה. לכן יש מקום גם לשכחה זמנית, ולערוך סינון זהיר בפעולות הזכרון. אך מתי לדוגמה אין להזכיר מילולית, אלא רק לזכור במחשבה בלבד, או רק במעשה? השאלה נשארת פתוחה: מהו הטיפטוף הנכון של הזכרון? מהו מינון המדוייק ומהי התדירות (כמו נטילת תרופה)?

דבר אחרון, נציין כי בתקופתנו כיום, אנו רואים כי מדינה דמוקרטית חזקה איננה חוששת מעברה. היכולת לזכור את החולשות והכשלונות מעידה כבר על עוצמה ובטחון. אך מעט הן המדינות מערביות שאינן חוששות מלהתעמת עם עברן ועם הדימוי העצמי הציבורי בזירה העולמית. ארוכה הדרך כדי לממש את תפיסת המקרא בנושא זה.

על המחבר יואב לוי:

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה