המבט האחרון - 'פרשת פנחס'

על משה נאסר להיכנס לארץ כנען במספר מקומות בתורה (בספר 'במדבר' ובספר 'דברים'). האיסור מובא בהקשר לשאלת חמשת בנות צלפחד בעניין חוק ירושת הנחלות בכנען.. מאחר שמשה הוא שדיבר על החוק הירושה בכנען, כדי שלא תיווצר כביכול אי הבנה, נאמר בסמוך לזאת שעליו למות לפני הכניסה לכנען, אין לו המשכיות בינדורית בכנען כמו לאחרים. זוהי הכנה נוספת לפרידתו מהארץ, בסוף ספר 'דברים', עם מותו היא תתואר בפירוט.

לעומת איסור הכניסה, מותר למשה להביט ולהסתכל אל ארץ כנען מ'הר העברים' הנמצא מול יריחו בארץ מואב: " וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". מבט משה אל כנען חשוב ביותר, מאחר שמטרת יציאת מצרים אותה הוביל היתה ההגעה לכנען וההתיישבות בה. כנען היא מימוש מהותי של תכנית הגאולה של העם.

ההר אליו משה עולה, 'הר העברים' הוא מקום מעבר (שמות נוספים : 'הר נבו', 'הר ההר'). מכאן ניתן לראות את כל ארץ כנען. ההר חולש על המעבר בין ארץ מואב לכנען, לכן הוא נקרא בשם זה. משה ניצב בין שני העברים, כך משה קרוב ב

יותר לגבול בין ישראל לבין מואב. באופן זה הוא נמצא בסמוך לעם אך לא יחד איתו.

להוראת ראיית כנען מצטרף הציווי על מיתת משה: "וְרָאִיתָ אותה...וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ ". המטאפורה 'להיאסף אל עמו', משמעה כאן שונה מבדרך כלל. כי משה לא יצטרף לקרוביו המתים בקבר משפחתי, אלא ייקבר בנפרד לבדו. כך גם שני אחיו, אהרון ומרים. הציווי מפורט יותר בסוף חייו המתוארים בספר 'דברים': " וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה".משה אחראי למותו שלו, הוא זה שמחליט מתי ואיך למות (כמובן שאין זו התאבדות).

"כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" ההקבלה לאהרון אחי משה שכבר מת, מעידה על כך שבעניין זה הם דומים. כשם שאהרון מת כך אתה. לומר אינך ייחודי ויוצא דופן, אין ערכך גדול יותר מאהרון אחיך. זאת להצביע על כך שמשה אינו כל-יכול, החורג מכל חוק, ואף שהוא איננו כאחד האדם, גבול הזמן -חיים חל גם עליו.

את האיסור על הכניסה לארץ ניתן להסביר בכך שמשה יימנע מראות את הקשיים לעם, הכרוכים בהשתקעות בארץ החדשה. נדמה כי נחשֹכת ממנו הכרה בסבלו של העם. תמונת עתיד זו נשללה ממנו. האם במידה מסויימת יש בכך הקלה למשה? ולא מנת צער כפי שמציע מדרש 'ספרי במדבר'? משה אמור להיות מרוצה, שמח... הכניסה לארץ כנען מצריכה יכולות ותובנות חדשות של המנהיג. כי מדובר בדור חדש של העם, ציבור שאותו משה איננו כלל מכיר, ושאתגריו הם שונים לגמרי מדור אבותיו. משה לפיכך משתייך לתקופה הראשית קודמת, להקשר הסטורי אחר ולמסע מסוג אחר, לכן אין הוא משתתף בכניסתו של העם בכנען שבא לממש את עצמאותו.

מפסגת ההר, משה מנקודת תצפית זו, לפי ספר 'דברים', רואה את כל הארץ מדרום ועד צפון. משה מת מיד לאחר שראה את הארץ, זהו הזכרון האחרון של משה. הוא עוזב את העולם עם המבט לעתיד. למשורר גיתה מיוחסת האמירה : 'לראות את נאפולי ולמות' (שמקורה ככל הנראה בפתגם לטיני). אחרי שראינו את יופיה יוצא הדופן של נאפולי וביקרנו בעיר כבר ניתן למות. כי למעשה ראינו את אחד משיאי התרבות העולמית ומדובר בחוויה אסתטית. לעומת זאת נדמה שאצל משה מראה כנען אינו נקשר ליופי הארץ, הוא יראה דווקא את הפוטנציאל הגלום ארץ כנען, את אופיה הגיאוגרפי מה שהארץ מסוגלת להפיק, האפשרויות הפתוחות והבלתי מוגבלות שלה. המבט עצמו הוא התנסות פיזית ונפשית, הראייה היא סוג של ידיעה והכרה. מכל מקום משה רואה את מה שהעם כלל אינו יכול לראות.

הוא נקבר באותו מקום ממנו התבונן אל ארץ כנען. נקודת התצפית 'הר העברים' הופכת למקום קברו. הוא נקבר כשפניו אל הארץ, ולא אל העם או המדבר. על משה למות בבדידות, הוא נמצא מעבר לתפיסתו וראייתו של העם, הוא מהעבר השני של הארץ. אך העם כשיהיה בכנען יוכל לדעת שקברו של משה צופה אל כנען.

משה מת עם תאוותו לדעת ולהכיר את העתיד הלא ידוע, הפתוח שלא ניתן גם לנחשו. כמו חוסר ידיעה זו בא להגן עליו. ברגעיו האחרונים אין הוא כנביא הרואה את הבאות, כי אין לך כל משמעות בהיעדר היחס אל העם. עם זאת כוח דמיונו פונה אל מעבר לזמן, נותר לו רק לשער מה שיכול יהיה להתרחש בארץ זו. במבטו האחרון אין משה פונה אל זכרון העבר או אל ההווה בדיבור אל העם. הוא נשאר רק עם תחושת טעם העתיד...

על המחבר יואב לוי:

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה