לעמוד לשבת או לשכב? - 'מתן תורה'
העם ניצב ושומע את עשרת הדברים במעמד הר סיני.
לפי נוסח הסיפור המעמד בספר דברים (פרק ה), העם איננו מסוגל להאזין לקולו של האל מוסר החוק העלול להביא למותם.
לכן העם מבקש ממשה שישמע במקומו את דבר האלהים: " קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵינו".
תביעתם נענית, והם משוחררים מעול קבלת החוקים המפורטים, וניתנת להם הרשות לחזור ולשוב בנחת למקומם: "ואתם שובו לאהליכם".
לפיכך אלהים ימסור את דברו אל משה, היינו "אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים". משה נפרד מהעם, ואז מופיעה אמירה בלעדית המופנית מאלהים אל משה: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי".
מה מובן ביטוי ייחודי זה?
מדוע על משה לעמוד נוכח אלהים? מה פשר היות 'עִם' אלהים?
(בספר שמות המתאר באופן מקביל את מתן תורה, משה נפרד מהעם בניסוח אחר : "וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים").
לעמוד
משה מקבל את התורה בעמידה דווקא ולא בישיבה, הפועל 'עמד' במקרא מציין בין היתר נוכחות, יכולת התנגדות והתמודדות. במשמעות המטאפורית זהו כוח העמידה לעמוד בפני נסיון, להתעמת עם האחר, ואף להעז לסרב.
כך העמידה מציינת את יכולת משה להתמודד עם החוק ואלהים- להכיל אותו. עמידתו פה איננה עצירה, אלא מבטאת מוכנות והתכוונות לעשייה.
זוהי תנוחה דינמית, המציגה את הגוף מתמתח והמחייבת נוכחות פיסית. המצב הפיסי מעיד על הנכונות לשאת את המפגש עם החוק, ואת כובד משקלו הציווי.
בכוחו של משה לשאת ולתפוס את החוק, את שהעם עצמו לא מסוגל לו כלל. משה כניצב אינו פאסיבי במעמד הנתינה הזה, אלא כמי שמקבל מתוך דינמיקה אקטיבית ומודעות מוחלטת. העמידה היא כיכולת לקום מתוך נחישות לעשייה, וככוח להיחשפות ישירה למציאות.
באקט קבלה ישירה זו משתתף הנביא בתהליך קליטת החוק.
אם כך על משה לדעת לעמוד יחד וכנגד אלהים, וכן לעמוד יחד עם העם, להיות לצדו, אך גם להתעמת איתו ולהיאבק מולו.
אכן משה, לאורך כל מסעות העם במדבר ממצרים לגבול כנען, הוא כאב הנושא את בנו, הוא תומך בעם ומקל על סבלו.
ומן העבר השני הוא כמי שמתעמת עם אלהים, ואף מפרש בעצמו את החוק ומוסיף עליו.
'עמדי'
אלוהים ומשה עומדים ביחד, בסמיכות זה לזה: 'עמדי'.
אלהים עומד עם משה באופן אנטימי, פנים אל פנים, במעמד בו כביכול אחד ניצב לצד השני. באופן זה לצד אלהים, משה כמי שלו היכולת להגיב לתוכן המפגש. בדימוי הרבני, אלהים הוא כרב המוסר את התורה לתלמידו משה ומלמדו אותה. במערכת יחסים זו בין רב לתלמיד, ניתן לשאול שאלות, להקשות, ואף לעבד ביחד את החוק וההלכה.
נציין כי במקרא נאמר, במקום אחר, שמשה דווקא ישב בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה! אלה כשתי מסורות סותרות לכאורה.
בתלמוד פרשו זאת כשני שלבים שונים. בתחילה, משה עומד ולומד את החוק, ואחר כך הוא שונה וחוזר על לימודו בישיבה.
לשכב
במדרש 'ספרי דברים' מודגשים ההבדלים בנבואה בין משה לבין נביא העמים בלעם בן בעור. החוזה בלעם נופל על פניו לפני שהוא אומר את דברו: "מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם".
נדמה כי הוא איננו נוכח באופן מודע ואקטיבי לתוכן הנמסר לו. כמי שאינו מסוגל לחרוג ממימד מוגבל של תפיסתו כדי להכיל את הדיבור האלהי, הוא משתטח ארצה אולי מתוך ביטוי אחר לחושיו.
להשתטחות זו על הארץ אופי אלילי. בלעם חסר היחס האנטימי לאלוהים שיש למשה.
אם תמונת משה עומד ומקבל את לוחות הברית, כבציור של מרק שאגל, תהיה ייצוג וויזואלי מכונן של המסורת היהודית, הרי במסורת הבודהיסטית, מוצג בודהה בדרך כלל כיושב, אך גם כעומד,או שוכב על צד ימינו, עיניו סגורות או פקוחות.
באומנות ובמסורת הנוצרית מוצג ישו תלוי על הצלב, ראשו מוטה, כמי שאינו חופשי בתנוחתו ברגע המיתה, אך מקבל את סבלו וגורלו כמו בעל כורחו .
'מעומד'
חז"ל משתמשים בלשון 'מעומד' כדי לציין פעולה הנעשית בעמידה כתפילה וקריאת התורה.
רבי אבהו במסכת מגילה, מציין בעקבות המלים 'עמוד פה עמדי', שלימוד התורה בעיקרו הינו כאשר הרב עומד ומלמד.
אך מובאת מסורת לפיה לימוד התורה בעמידה פסק עם מותו של רבן גמליאל בתחילת המאה השנייה, מתוך חולשתם של התלמידים, ומאז לומדים בישיבה.
לסיום, קבלת התורה היתה בעמידה, אך יש גם לומר על אופיה. בה במידה על התורה, החוק, המצווה, להעמיד את האדם בעולם, להעניק לו 'יכולת עמידה' –מעמד, להציב אותו בתוך המציאות, ולהנכיח את כוחו כמי שנכון לחיות את חייו באופן המעצים את אישיותו.
על המחבר יואב לוי:
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה