אבני זכרון והאפוד הזהוב - 'ואתה תצוה'
הכהן הגדול במקדש לבוש בגדים מיוחדים המתוארים בפרשה. ביניהם חושן, אפוד, מעיל ומצנפת. לכולם נמצאו משמעויות רבות בפרשנות היהודית. בגדים אלה נעשים באופן מיוחד, בעבודת 'חכמי לב' גם כדי לעצב נוכחות וכבוד לנושא אותם: "ועָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ ...לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". במרכז מערכת הבגדים הזו נמצא 'חושן המשפט', ולצידו ה'אפוד', אותם נתאר להלן.
המרחב הקדוש
אך תחילה נאמר כי כל מהלכו של הכהן בבית המקדש, במרחב הקדושה, הוא זוכה לאינטימיות רוחנית בזיקתו ל'קודש הקודשים'. במתחמים אלה הכהן הגדול פוסע לבדו, אין איש מלבדו שיכול להיכנס איתו. מכאן עולה החשש שהכהן הגדול יחשוב שהמרחב הזה מיועד כולו בשבילו, כמי שלו פריבילגיה יוצאת מן הכלל, לפסוע ולשרת לבדו במרחב הקדושה. כמו היה המרחב נועד לטובתו האישית. עולה מכך שהוא עלול להתרחק מהעם, שתזוח דעתו וישכח את משימתו וייעודו במקום. בגדי הכהן, החושן והאפוד, נועדים בין היתר להתמודד עם סכנה זו, ומטרתם היא לעורר את תודעת הכהן את להקשר של עבודתו.
זכרון ואבני החושן
בגד החושן העשוי מציפוי זהב תכלת וחומרים אחרים. בארבעה טורים, משובצים שנים עשר אבנים יקרות, כמו לדוגמה "נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם". על כל אבן שם אחד משנים עשר שבטי ישראל: "והָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" . אלה אבני זכרון אותן הכהן הגדול נושא על חזהו. ניתן לכנותם 'אבני עם ישראל'. באופן זה, נוכחות החושן עם האבנים על גוף הכהן מחייבת אותו לזכור את הקולקטיב-העם. החושן מסמל כי זהו הכהן המונע בכוח העם ותלוי בו. האבנים היקרות מבטאות את חשיבותו ויוקרתו של העם, המקבל 'משקל סגולי'. כך העם הינו חלק בלתי נפרד מהגדרת זהותו ותפקידו של הכהן, והשפעתו היא על העשייה הכוונה והתודעה שלו. מצידו הכהן הוא משרת העם ועליו להגן על החשוב לעם. החושן מסמן מפורשות לנושאו הכהן שנוכחותו במקדש היא בזכות העם ולמענו. עליו לדעת כי הפריבילגיה המייחדת אותו מותנית בתודעת השליחות למען העם. לפיכך נוכל לומר כי עבודת המקדש היא בראש ובראשונה מבטאת את התפיסה שהמקדש הוא של העם.
האפוד הזהוב
האפוד הוא בגד הנישא על הכתפיים, הפרשנים חלוקים על מיקומו והגדרתו המדוייקים. האפוד מצופה זהב: "וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב". על האפוד מצויות רק שתי אבני שוהם, עליהן חקוקים שמות שנים עשר השבטים:"וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". באפוד שישה שמות על כל אבן בשונה מהצגתם על החושן.
גוף הזכרון
החושן והאפוד הינם כזכרון חי, הנישא על גופו של הכהן, ההולך איתו לכל מקום במקדש. אך נדגיש כי בניגוד לתפילין ולמזוזה בהן מופיע קטע קלף מהתורה המדבר בזכרון יציאת העם ממצרים , פה שמות השבטים לבדם חקוקים באבן. זהו סוג זכרון אחר. אין זה זכרון הסטורי של אירוע כלשהו בעבר, או של מצווה כלשהי. המימד ההסטורי חסר לטובת המימד העכשווי של קיום העם . נוסיף כי אין מדובר גם בטבעת פרטית על אצבעו של הכהן להצביע על כוחו של אלהים, או בביטוי של סמל קוסמי.
אחדות וריבוי
באמצעות החושן והאפוד הכהן מצביע ומעצב הגדרה לזהות העם, לה השלכות פוליטיות וחברתיות. מחד החושן מבטא את השונות העצמאות והייחודיות של כל פרט-שבט במסגרת הכוללת של העם. כאשר כל שבט מיוצג באבן יקרה ייחודית משלו. כך הזהות האישית-שבטית נשמרת זו לצד זו. השונות והייחודיות התרבותית הן חלק מהגדרת העם. במובן זה על הכהן לשרת את כל העם ללא הבחנה קטגוריאלית (כמו לדוגמא בין עשירים לעניים, בין תושבי מרכז לבין הפריפריה, בין משכילים ולא משכילים וכו'). מכיוון אחר האפוד מייצג את אחדות העם, ומדגיש את המימד השיוויוני בין כל השבטים והעדות -כאשר שמות השבטים באפוד כתובים על שתי אבני שוהם. השיוויון בין השבטים והעדות הוא הגורם המאחד והמקרב ביניהם, וזה היוצר את תודעת הזהות המשותפת.
לבסוף נאמר כי כבודו של הכהן הנושא את החושן והאפוד, תלוי ביחסו אל העם, בדאגתו לאחדותו, לשיוויונו ובהכרתו בייחודיות כל עדה ועדה. אחריות הכהן ומשימתו היא לפאר את העם, ולפעול לטובת כל חלקיו.
על המחבר יואב לוי:
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה