הנאום האחרון - 'וילך משה'

משה עומד להיפרד מהעם על סף הכניסה לכנען- סוף ספר דברים (פרק ל') - ואלה מבין דבריו האחרונים אל העם. הפרשה קצרה מאוד, אורכה הוא פרק אחד, ליתר דיוק שלושים פסוקים. באופן מפתיע הפרק מחולק לשני חלקים כמעט שווים. באמצע הפרק, בפסוק יד' ניתן לראות את תחילת החלק השני. דברי משה, מעצמו, אל העם ואל יהושע ממשיכו מהווים את החלק הראשון. דברי ה' למשה, פותחים את החלק השני, אשר מסתיים עם מסירתם לעם.

לעודד תחילה

מעניין לראות כי החלק הראשון פותח בדברי עידוד וחיזוק לעם. משה מכין את העם לפרישתו, ולקבלת המנהיג לאחריו יהושע בן נון: "יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ". משה מכיר מעצמו, בכך שאינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כמנהיג העם מפאת גילו. הוא מעביר מרצון ובאחריות מלאה את שרביט ההנהגה לזה שבא אחריו - יהושע. העברת התפקיד מלווית בחיזוקים לממשיך דרכו : "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעם...". ובאותה מידה הוא פונה גם לעם: " חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ". בהמשך, משה מצווה על העם להתקהל כל שבע שנים, כדי לשמוע את קריאת התורה, ללמוד אותה מחדש וללמדה לדור הבא.

לשנות ולרכך

החלק השני פותח בדברי אלוהים אל משה - שמונה פסוקים. אך בחמישה פסוקים שלמים מתוכם מתואר חטא העם בעתיד, ומה עלול לקרות לעם לאחר מות משה.

אך מה מדברי אלוהים אליו, מוסר משה לעם? למרבה ההפתעה משה משנה את נוסח הדברים ומרכך אותו, ומוסר רק את חלקם. דברי אלוהים על אופי חטאי העם ועונשו - חמישה פסוקים- הם חמורים ביותר. המעשים המיוחסים לעם קשים ביותר: נאצה, עזיבת הברית עם ה' והפרתו, והתנהגות זנותית הנובעת מיצרו של העם. כתגובה לכך מובאות סנקציות קשות ביותר כנגדו, בראשן הסתר הפנים של אלוהים, המסתיים בביטוי 'והיה לאכול'. בנוסף מודגשות 'רעות רבות וצרות' שיבואו על העם.

בעיבודו את הדברים שנאמרו לו, משה מוסר אותם לעם בשני פסוקים דווקא! הוא ויתר על יותר ממחצית הדברים שנאמרו לו! נדמה כי משה מבקש בכך להגן על העם, ולהימנע מהפחדת יתר היכולה לשתק את העם או לגרום לו למצב נפשי ירוד. אולי הוא עושה זאת גם מתוך אהבתו הייחודית לעם, והצורך שלו תמיד להיות כאב רחמן. לכן הוא משמיט את הביטויים הקשים כ'הפרת הברית עם אלוהים', הנאצה, ופניית העם לאלוהים אחרים. בנוסף לכך הוא משמיט את ביטוי הענישה הקשה ביותר לעם כ'הסתר הפנים של אלוהים', כמו כן את הרעות הרבות והצרות. משה משתמש במונחים אחרים, קשים פחות, המוכרים יותר לעם ממסעו במדבר סיני בדרך לכנען: מרי, קשיות עורף, הכעסה, השחתה, וסטייה מן הדרך. הסנקציות כנגד העם בעקבות החטאים מתוארות בפיו של משה רק במלה אחת: 'רעה' !

ידיעת העתיד?

באופן יוצא מן הכלל משה אומר לעם כי הוא יודע(!) שבעתיד העם ייחטא שוב : " כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי...". כך הוא מתייחס למצבם אף לאחר מותו של משה ! אך הוא חוזר ומתאר את שאירע בזמנו שלו –" בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם ", ומאפיין את זמן ההווה : הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם". כך משה מדבר מנסיונו האישי והמיידי. אך נדגיש כי אין מדובר פה כלל בנבואה של משה לעתיד! וכי אין בכך כדי 'לכלוא' את העם בהיגד זה המתייחס לבאות. ראשית מהסיבה שמשה במקרא איננו נביא במובן זה של צופה עתידות. שנית נאמר כי אלה דברי הצהרה על מציאות עתידית שככל הנראה תבוא,מתוך ניתוח מצב העם בהווה ובעבר המצביע על הסבירות הגבוהה שהעם יחטא שוב בקרוב. כך לפי קורות חייו עד כה, קרוב לוודאי שהעם יחטא שוב. אין שום הבטחה או צפיה אחרות. זאת גם לאור העובדה שהעם עדיין מתנהג באופן תלותי, כמי שאיננו בוגר עדיין ועוד לא הגיע לעצמאות נפשית.

החזרה המתמדת על החטא הקולקטיבי, או האישי, היא אנושית כך קובע המקרא. ניתן לומר כי ללא חזרה זו, האדם היה מוגדר אחרת. מטבעו האדם הוא זה העלול בכל רגע לחטוא. לכן לאורך כל המקרא יש צורך שוב ושוב בהתרעות נשנות, בחוקים ובביקורת חיצונית על העם ועל מסגרת החיים בה הוא חי.

השירה כתרופה

בסופם של הדברים מובאת התרופה לסבל העם ומצוקתו בעקבות חטאיו, והיא דברי השירה שקורא משה לעם. ככל שחמור מעשה העם, מוצעת לו ההבטחה שאמירת השירה - 'שירת האזינו' (בפרשה הבאה), היא זו שתחלץ אותו ממצבו הקשה. מדובר בשירה חריגה ביותר, מאחר והיא מהווה אזהרה מדוקדקת לעם על התנהגותו החוזרת ואפיונו כחוטא: "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם". השירה מציגה דגמים שונים לחטאיו. זהו אמצעי ייחודי להיזכר במחויבות העם לדרך שאיבד, ולעוררו מחדש להתרחק מחטאו: " וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ". השירה כוללת תיאור חריף, יוצא דופן ומפורט למדי של חולשתו הבסיסית של העם למרוד באופן רגיל: " וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". תפקיד השירה הוא להיות כעדות, "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו" , היא אמורה לזעזע את תודעת העם, לטלטלו ולהביאו לתשובה.

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה