לִספּוֹר את הדמעות - 'ראה'

אבלוּת יתר

במהלך האבלות על קרוב שנפטר חל איסור להתאבל באופן פיסי-קיצוני, 'לא תתגודדו' (דברים יד, א) . ההתגודדות היא פגיעה בגוף כשריטות, הזבת דם, גילוח או גזימת השערות (" ולֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת") , באופן כזה המשאיר סימנים בולטים על גוף המתאבל. זה ככל הנראה היה מנהגם של עמים שונים בסביבת ישראל, והוא מוכר כחלק ממערכת ריטואלים פאגניים. פה בפרשה מובאת ביקורת ברורה נגד התנהגות זו שמבטאת הערכת יתר של המת, והמביאה להתאבלות יתר עליו. הנפטר נתפס כמי שאין לו כלל תחליף, או יותר מכך, הוא מקבל מעמד אלוהי עם מותו. הוא מקובע כאובייקט שלא ניתן להתרחק ממנו, ופעולת ההתגודדות מעידה על קרבת יתר למת, באופן המונע מלעבור את תהליך האבל כראוי. נוסיף כי באופן מטאפורי מדובר בהתאבלות נפשית המופנמת יותר, וכי באותה מידה אין לצלק את הנפש, לייסרה ולדמם אותה.

המשפחה השנייה

הנימוקים לאיסור או ההימנעות מאבלות והתייסרות מסוג זה יכולים להיות שונים, לדוגמה : המוות הוא דרך כל בשר ודם, תהליך זה הוא חלק ממחזוריות הטבע, או הנפטר יחזור בעתיד, נשמתו תתגלגל או שהוא כבר נמצא במקום טוב יותר. אך בפרשה מופיע נימוק אחר וחשוב ביותר להימנעות מפעולות התאבלות כאלה, והוא הקביעה הקטגורית המופנית לבני ישראל: "בנים אתם לה'". האדם ,'בן ', אם כך שייך לשתי משפחות שונות, שביניהן קיים מתח מתמיד. האחת היא החברה האנושית על מרכיבה הקולקטיבי. המשפחה השנייה שייכת למחוץ למעגל חברתי זה, ואיננה תלויה בה. האדם הוא גם בן למשפחה מסוג אחר לגמרי, בה האב המוליד הוא דווקא אלוהים, זה הקיים מחוץ לזמן כנותן החיים. כך הכוונה היא שאין להיות תלויים באופן חסר מידה בבשר ודם, ואין להעניק לו מעמד-על לאדם. מחוייבות האדם היא גם למשפחתו השנייה - לאלוהים, ויש להגביל לפיכך את ההתאבלות. התאבלות יתר היא פגיעה באדם המתאבל, ובו זמנית פגיעה ביחסו של זה אל אלהים. לעיקרון 'היות בנים לה'', מובן נוסף הוא היות האדם נברא 'בצלם אלוהים'. זאת לומר כי אין האדם מאבד את צלמו שלו במות אדם אחר עליו הוא מתאבל. יותר מכך יש לשמור ולמנוע פגיעה בצלמו דרך ההתגודדות לדוגמה.

לִספּוֹר את הדמעות

כנגד ההתגודדות מוצג דגם אבלות וזכרון אחר. הפרשן 'כלי יקר' מציג את בכי הדמעות כסוג התאבלות מועדף. הוא מצטט את התלמוד: "המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן...ומניחן בבית גנזיו, שנאמר (תהלים נו ט) :"נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך..." (שבת קה ב) . נציין כי הפסוק בתהילים מתאר את דמעות הדובר על סבלו, אך אלה הופכות בתלמוד לבכי על מות אדם אחר. מדרש זה מדגיש את חשיבות דמעות הבכי הניגרות להן מעצמן בזמן ההתאבלות, והן נספרות אחת לאחת ( גם להן יש מידה), נגנזות ונשמרות כמו היו אוצר בפני עצמו. הפסוק בתהילים "האזינה אל דמעתי" ( לט יג), מייחס לדמעות עוצמה וקול משלהן. הדמעות הנספרות הן ביטוי לדיבורו של המתאבל או לצעקתו. סמל לערכו של הנפטר בעיני המתאבל, וכך מקבלות ממשות בפני עצמן. הדמעה הינה טבעית ואינה נובעת מאלימות פיסית כלפי הסובייקט. כך כותב הרמב"ן: "ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים". הורדת הדמעות על המת מציגה את העמדה ההפוכה לשפיכת הדם (באמצעות הפגיעה בגוף) אצל העמים האחרים. ניתן לראות בדמעה כזו המספרת את צער המתאבל. השורש ד.מ.ע. קרוב לשורש צ.מ.א., וניתן לפרש כי הדמעה מבטאת את הצִמאה הנובעת מהיעדרו של האדם המת.

בּכִי במידה

חז"ל ביקשו לקבוע שיש להגביל את ההתאבלות על המת, והם נתנו כדוגמה את הבכי עצמו, שאין לחרוג מהמידה הנכונה. הפסוק בספר ירמיהו: '"אל תבכו למת ואל תנודו לו"(כב' י') מפורש כך בתלמוד: "אל תבכו למת" יותר מדאי, "ואל תנודו לו" יותר מכשיעור". לכך נוספת הקביעה החריפה של רב: "כל המתקשה על מתו יותר מדאי- על מת אחר הוא בוכה" (מועד קטן כז ב). זהו החשש, המופיע גם בפרשה, מפני תלוּת יתר בנפטר שעלולה להוביל לפרישה ממהלכם של החיים והסתגרות במעגל אבל ודכאון ללא מוצא.

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה

#פרשתראה #ראה