לדבר בסופו של דבר 'אלה הדברים אשר דבר משה'
בשנה הארבעים - " וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה", זהו הגיל המתאים כדי לעשות חשבון נפש ולערוך ביקורת עצמית. לפני המעבר, על הגבול, ממקום שהוא נקודת מבט המאפשרת להתבונן על מספר ציוני דרך בעבר, לפני הכניסה לכנען הנראית מרחוק. שם לפי המדרש משה פונה ומדבר מיוזמתו שלו אל בני ישראל: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב".
זהו נאום תוכחות, ביקורת על התנהגות העם במשך המסע במדבר לאחר היציאה ממצרים. דברים אלה נפרדים משאר נאומי משה ביחסו אל העם והם עומדים בפני עצמם. משה חוזר לכל אירועי העבר ומפרטם (רבות הן מילות הזמן בפרשה כמו 'בעת ההיא' ו'היום'): "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא ".
אין מדובר בזכרונות אישיים פרטיים של משה כ-mémoires, אלא בבחינה וניתוח של אירועים קולקטיביים מנקודת מבטו הסובייקטיבית. כביכול זאת חזרה על התיאור ההסטורי הפורמלי, הכרוניקה על מסע העם המופיעה בספרי התורה האחרים. אך כאן זהו סוג שונה של סיפור העבר, הוא ביקורתי ומכוון לתובנות חדשות. אין מדובר פה גם בהכאה חוזרת על החטא, אלא בבירור למניעת מצבים דומים בעתיד. התביעה לאמת ולחשבון הנוקב עוסקים בחולשתו של העם במסעו. לדוגמה יחסו לעמים אחרים, כיציאתו למלחמות מיותרות - יוזמות קפריזה של העם (או מנהיגיו). התורה אם כך דורשת להתבונן במציאות מתוך פרספקטיבה ההסטורית. המבט השיפוטי לעבר הרחוק, מאפשר הבנה מחודשת שהינה התנאי להתקדמות נכונה במהלך ההסטוריה. זכרון העם הוא קצר מאוד כמו זה של מנהיגיו, ולכן יש לחדד ולהאיר אותו באופן אקטיבי ושיטתי. בדיוק כפי שבירור זכרון העבר והבחינה העצמית נתבעים מהאדם היחיד.
טשטוש המבט ההסטורי
חובה זו מעידה על כך שאין לנסות טשטש את כתיבת העבר- הכרוניקה ההסטורית . אין לעשות טאבולה רזה (TABULA RASA) ולמחוק אירועים 'לא נעימים' או פשעים, כפי שנעשה באופן ממלכתי במדינות קומניסטיות לשעבר, כדוגמת רוסיה ופולין. סילוף העבר הוא הכחשה מעידה על מצב חוסר מודעות וחוסר אחראיות. ( אולי רק לעיתים נדירות מאוד יש צורך זמני קצר לטשטש את העבר ולהדהות אותו מתוך צידוק קיומי רגעי).
חשבון נפש הסטורי
מדינת ישראל אף היא תהיה חייבת יום אחד בעתיד, ברגע האמת, לתת דין וחשבון כן ומלא על עברה. מדובר בהתנהלותה במיוחד כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה הישראלית, יחסה אל חלשים ומיעוטים, והעוולות שהיא גרמה להם. אכן היום הזה רחוק, מדינת ישראל מתחמקת בכל אמצעיה מכל מבחן של חשבון נפש הסטורי. בעיני התומכים בעמדה זו, בדיקה מדוייקת ומפורטת של העבר מצביעה על חולשה, והיא כהכרה משפטית בעוולה. אך תפיסת היהדות בניגוד לכך, מצביעה על כך שזה הרואה עצמו חזק ויציב איננו חושש להעיד על עברו, אלא להיפך הוא תובע להשלים את זהותו העצמית ולציין את נקודות הכשל שלו. הוא מחפש את מובן חטאיו מתוך ידיעה כי יוכל להתגבר על שלב ההכרה בהם ולהתקדם בזכותה. חשבון נפש רשמי קולקטיבי הכרחי, בדומה לבחינה ההסטורית שאמורה היתה להיעשות ב'תשעה באב' בימינו כדי להתריע על סיבות אפשריות לחורבן בית שלישי.
לבסוף נציין כי במקרא סוג שלישי של מבט הסטורי -לאחר השניים שתוארו לעיל. הוא מופיע במספר מזמורי ספר תהילים. שם חטאי העם במסעו במדבר מושרים כמו בשירה אפית. כך משורר המזמורים, מעיד שבתקופתו הלקח ההסטורי מהעבר הופק, העם התגבר על חולשותיו, וניתן עתה בהתבוננות מחודשת ואמיצה גם לשמוח ולשיר במבט לאחור.
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.