אדם כי ימות
'זאת חוקת התורה'
"זאת התורה אדם כי ימות באהל", פסוק זה מהפרשה מתייחס לאיפיונו של מוות כמטמא, אך המוות מתפרש גם באופן אחר החורג מנושא הטומאה.
נאמר בתחילה כי המקרא מכיר במוות ומקבלו כאירוע טבעי - כגבול האחרון של חיי האדם שאין עליו עוררין. המוות מגיע כמעט מבלי שלאדם כל השפעה עליו. הוא ביטוי החוק הביולוגי של הקיום האנושי-
כמרכיב במחזור הכליון והצמיחה. מסיבה זו המוות גם איננו איום המעורר חרדה או פחד. אין נאבקים במוות, לא כדי להשיג חיי נצח, וגם לא כדי להאריך את החיים עצמם.
פרויד טוען ואומר כי אנו מדחיקים את רעיון המוות.
כי הוא בלתי נסבל ומעורר אימה וחרדה, ועל האדם יש צורך להגן על עצמו מכך. לעומתו טוען לאקן כי חיינו היו בלתי נסבלים, לו לא יכולנו לדמיין עצמנו את סוף חיינו. חיים ללא גבול, כחיי נצח, היו נתפסים בעינינו כסבל מתמשך, כחרדה עצומה.
כך רעיון המוות הוא המאפשר את חיים כנסבלים.
עבור סארטר המוות אינו אלא כמקרה הקורה לאדם.
זהו מקרה הבא מחוצה לאדם, ושאין לו בהכרח השפעה על האדם ועל חירותו. השפעתו עלינו היא רק כאלמנט חיצוני לנו.
האדם הוא הבוחר למעשה את גבולות חייו, ואת תוכנם.
עבור היידגר זה בדיוק להיפך. המוות אינו מקרה כלשהו אלא הוא אירוע מכונן, המבנה את התודעה הפרטית- אישית של האדם.
הוא משמעותי ביותר כי הוא מקנה את המסגרת והמובן הקיום שלו.
האדם הינו כמו אחראי למותו, דרך מימוש ותודעת חייו.
המוות כבר איננו מחוצה לחייו, אלא חלק מאופק קיומו הפרטי אליו הוא פונה. (נדמה שעמדת היידגר קרובה לעמדת המקרא).
מוות סמלי
האמורא ריש לקיש נעזר בפסוק הנזכר, "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", חורג מהקשרו ומפרש את המוות כתביעה להתנהגות סמלית, ויוצר זיקה בינו לבין לימוד התורה - 'זאת התורה'.
אוהל המת הופך להיות אוהל בית המדרש. אלה דבריו: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה".
על האדם להקריב סמלית את עצמו, לוותר על כל מה שהחיים מייצגים,
וזאת לטובת האיווי העיקרי ללמוד התורה.
המיקוד בלימוד התורה מבטל את האחיזה בתנאי החיים הרגילים. רק באופן זה התורה הופכת למרכיב פנימי בחיי האדם.
פרשנות נוספת מדגישה את ההתבטלות האישית-'המוות הסמלי' בפני הטקסט של התורה. המימוש הסמלי של המוות, מתפרש כיכולת מתוך ענווה, להתקטן בפני הטקסט. באופן זה, יש תחילה לשמוע את הטקסט עצמו, להאזין לו היטב, ורק אחר כך להציג את הפרשנות האישית.
כך יש לאפשר מקום ומרחב לקול העולה מטקסט התורה עצמו.
בדרך לימוד אידאלית זו רק לאחר מאמץ ביטול עצמי ניתן להגיע לפרשנות התורה.
שעת המוות והתורה
"אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם את עצמו ....מדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל ".
התורה אינה אומרת לנו איך למות בדיוק, אך רבי יונתן מציע שיש למות מתוך דברי תורה. כך המוות איננו הופך להיות אובייקט מפחיד, מאיים ומשתק אלא להיפך, הוא פועל כמנוף רב כוח ללימוד ולדברי תורה.
דחף החיים אינו חדל לפעול דרך דיבור האדם.
כמו המוות הוא אירוע שעד שלא הגיע, הוא אינו עוצר ומעכב את החיים,
גם כשהוא נוכח על הפתח קרוב. לחיים אין גבול חד, ונקודת חיבור מצויה בין המוות לחיים.המוות הינו כעין סוג של המשך של החיים.
הם חוככים אחד בגבולו של השני. כך ברגעים האחרונים, המוות נוגע בחיים, ואין זה טישטוש גבולות. המוות הינו קו הגבול האחרון, ומשימת האדם היא לקבל ולנצל אותו, כמו מתוכו עולים החיים בדיבור.
באופן דומה ניתן לומר כי אין להפסיק את לימוד התורה בזמן האבל, כי אין 'להיספג' בתוך ממשות המוות.
נציין ונדגיש כי אין מדובר פה בתביעה לקריאת 'שמע ישראל', בהבעת תפילה אחרונה, באמירת ברכה או בווידוי אחרון על ערש דווי, אלא דווקא בלימוד, המתאפיין במחשבה ובשאלה.
כמו אלה כביטוי האנטלקט, הם המזהים את 'אופיו' של האדם.
אל לעבודה על המסמנים הסמליים להיפסק עד הרגע האחרון.
זוהי קריאה לדחף החיים שבאדם, הנקשר לדחף המוות, כאשר שניהם אחוזים זה בזה .
חידוש לפני סוף הדרך
עמדה פרשנית נוספת תובעת מהאדם לומר חידושי תורה, ולפרשה מחדש מול המוות הניצב באופק.
כמו תודעת המוות מאירה את הלימוד, וברגעים אלה האדם מסוגל להבין ולחשוב אחרת, וליצור תורה חדשה.
כך האיווי ללמוד ולבטא משהו חדש אינו פסק גם על ערש דווי.
החדש עדיין נוכח, והאדם אף לפני מותו, בונה לו את אוהלו, ויוצר בית ומקום אינטימי, בדיבורו החי והמתחדש.
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.