הערפל - מתן-תורה

בהר סיני העטוף ענן ולהבות אש, משה עוזב את העם לאחר שתיווך ביניהם לבין אלוהים ברגע התגלות זו של שמיעת עשרת הדברות. עתה על משה לקבל את הלוחות ואת התורה בידיו. הוא נאלץ להתנתק מן העם הנוכח אל מול ההר, זאת גם מהסיבה האחת שהעם איננו מסוגל לתפוס ולקבל את הדיבור האלוהי על החוק. עבור העם מדובר באיום קיומי. הדיבור האלוהי מעורר אצלו פחד מן המוות. לכן העם מתרחק מתוך חרדה : "ויעמוד העם מרחוק", ולעומתו משה דווקא מתקרב אל המקום: "וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ 21).

ערפל וחושך

מהו הערפל ? במקרא משמעו חשיכה מוחלטת. (ולא 'אור גדול' שלא מאפשר לראות כמו שטוען ה'כתב והקבלה'). הערפל דומה ל'עב הענן' המופיע בתיאור מעמד סיני -" הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן". (במדרש 'מכילתא דרשב"י' הערפל הוא אחרון המסכים לאחר החושך והענן). הערפל הוא כמסך עבור משה כדי שיתנתק מהעולם, יותר מאשר מסך בפני האובייקט אותו הוא אמור לראות. המסך הינו כנגד רחש והמולת המון העם, כנגד המראות השונים המסיתים את כוחות הנפש לדמיוני ומונעים את ההבנה לאמיתה. האם גם המסך, החושך, המונע את הראייה בתוך הערפל, מאפשר את יכולת טובה של שמיעה והבנת הדיבור?

הגבול האחרון?

בניגוד למובן הראשוני במקרא של המלים 'נגש אל הערפל', 'רבינו בחיי' ' מפרש וטוען שמשה נעצר לפני הערפל, ולא נכנס לתוכו ( בעקבות תרגום אונקלוס). וכך הוא כותב: "והנה משה לא נכנס בתוך הערפל אבל תקרב אליו כאדם המתקרב אל שער המלך, לא נכנס לפנים מן השער". בכך 'רבינו בחיי' מרחיק יותר את משה ממפגש ההתגלות. לעומתו ר' נחמן מברסלב רואה בהליכה אל הערפל, דווקא כאתגר למשה להיכנס באומץ ותעוזה אל החושך. זאת כדי להגיע אל מה שהוא מגדיר כ'מניעה'. זהו הנסתר עצמו, הגבול. בלשונו של רבי נחמן: "...היינו אל המניעה, שבה בעצמה נסתר הש"י". ההסתר אינו מרתיע אלא להיפך, יש ללכת ולהיכנס דווקא אל המקום בו לא ניתן לראות הכל, הנראה בדיוק כמו מחסום...

*נדגיש כי מכל מקום מדובר בפעולה פיסית ודינמית (משה לא נלקח על ידי מלאכים) משה מתקרב בעצמו ונגש.

לְבַדוֹ "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה'" (שמות כד ב)

משה נכנס לערפל ונמצא לפיכך בבדידות מוחלטת ולא זוהרת. הוא נעלם מן העין. במקומו הוא לגמרי לבד (הוא אינו יוצא מבדידותו בהיותו ב'חברותא' עם אלוהים כפי שמוצע במדרש). הבדידות היא התנאי כדי לקבל את החוק (לכל הפחות בנקודת ההתחלה הזו). היות לבד הוא הכרחי וחיוני להבנה ולתפיסה, (בניגוד לע. לוינס) זהו זמן ההתגלות האולטימטיבי. אלה הרגעים בהם יש צורך לתפוס לבד ובאופן טוטאלי את האובייקט. רק בדרך זו משה יכול יהיה למסור את החוק לעם.

לעמוד ניצב

בספר דברים אומר אלוהים למשה: "ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה כח). כאן מתוארת עמדה נוספת לגבי ההתגלות למשה. משה הנמצא בחושך עומד וניצב. אין הוא נופל או כורע, מול ההתגלות. הוא אינו שוכב כמי שכוחו אינו עמו, ואיבד את האיזון הנפשי פיסי. (כפי שמתואר בלעם, שהשתטח ארצה בשמיעת הדיבור). משה קולט ועומד כי הוא יכול לשאת.

לשאת את כובד החוק

רק משה יכול לסבול ולשאת את כובד החוק המיועד לבניית החברה והעם. רק הוא יכול לתפוס את מידת החוק, עוצמתו ומובנו של החוק הבונה היוצר בכל תחומי החיים. הוא נושא את כובדו בפעם אחת, מבלי לאבד את יחסו למציאות ולחברה. עבור העם שמיעת החוק ממיתה: "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:" רק מי שמוכן בכל כוחות הנפש, יודע שהחוק איננו ממית.

עבור משה החוק נותן חיים.

*היכולת להיכנס לערפל, לפי מדרש 'מכילתא' דרשב"י תלויה בענותנותו של משה המתוארת בספר במדבר: "והאיש משה ענו מאד". הענווה היא התכונה ההכרחית החשובה ביותר כדי לקבל ולשאת את החוק . משמעה של הענווה היא ויתור על עוצמת נוכחות האגו, והצורך בצמצומו. זוהי הפעולה הקשה ביותר של הגבלת האידאל הנרקסיסטי של האגו, המתמלא מעצמו בדמיוני. הענווה היא המאפשרת את היכולת להכיל ולתפוס את הדבר הבא מן החוץ - את הדעת. הענווה מפנה ויוצרת את המרחב הפנימי. רק כך יכול משה להידבק בחוק הניתן ולהפנים אותו במקום הפנימי. (בחסידות מתואר תנאי נוסף לשמיעת הדיבור והוא זיכוך הגוף -הוויתור על ה'גשמיות').

החושך וההיעדר

משה נמצא בערפל, בהתגלות הזו משה מסוגל לראות את ההיעדר- החושך. הוא נכנס לתוך יש נסתר. (אין מדובר פה בראיית אלוהים מאחר שזו מביאה למוות) מתוך מקום ההיעדר, הוא מקבל ומאמץ את החוק- הגבול. החוק איננו מעלים או מבטל את ההיעדר – החסר, וגם איננו ממלא אותו, אלא כמו צומח מתוכו, ונבנה על יסודות חלל ההיעדר.

נעיר כי לפי פילון האלכסנדרוני משה מגיע לערפל כדי לדעת שאין הוא יודע. זאת כדי להכיר דווקא את גבולות הידיעה, ולתפוס שההוויה עצמה איננה חשופה וגלויה, אלא היא נסתרת מן העין וההכרה. לפיכך ההתגלות היא הכרת גבול הידיעה, שעד כה רעיון גבול זה היה בגדר השערה או ניחוש.

הנקודה הפנימית

הידיעה אליה מגיע משה היא שהחושך הוא כנקודת האין, כחסך המניע ומאפשר את קבלת החוק. זהו גם המקום שמשה מוצא ומגלה בתוכו, נקודת חלל פנימית.

אך כמובן להתגלות הגדרות רבות ושונות. האם ניתן לכנותה נקודת האמת הפנימית, או ה'יראה פנימית' כבלשון החסידית? האם היא הבנה פנימית לגבי חוקי הטבע בעולם ומה שמעל לטבע? האם היא ידיעת מקור ההוויה בזמן העבר? האם היא מבטאת את ידיעת הקשר בין עבר לעתיד? האם מדובר דווקא בסוג של הבנה ותפיסה טוטאלית באמצעות כל כוחות הנפש...או...

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.

#מתןתורה #הערפל