כשזמן נושק למשנהו - 'אם בחוקותיי תלכו'
"ואֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ"
הברכה הנאמרת בפי משה אל העם, הנה על תנאי, והיא מתממשת כאשר העם שומר ומקיים את הברית עם אלוהים, וקללת העם באה כאשר הוא מפר אותה. בסדר הדברים הברכה מופיעה תחילה ולאחריה הקללה. בברכה, המציאות נענית לחוק הפריון והנתינה, השפע החומרי והכלכלי. השפע, והמתן האולטימטיבי במישור החקלאי במקרא הינו הגשם והטל, כי הם סמל להשגחה. כך יבורך העם בארצו: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם". הוא ייהנה משובע חומרי: "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ". העם יהיה מוגן בבטחון ובשלום : "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ".
לעומת הקללה המפורטת, הברכה קצרה יותר. הברכה כוללת עשרה פסוקים, ולעומתה הקללה כוללת עשרים ושמונה פסוקים . הקללה היא כסבל מתמשך המתבטא בתלונה פרטנית וחוזרת. הברכה היא כתחושת אושר ושמחה שביטויה במילים מוגבל יותר.
לאכול את ה'ישן נושן'
אחת הדוגמות לשפע הברכה הם האמירה והייחול לעם: "ואֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו' י). התבואה הישנה מאוד (שנאצרה לפני כמה עונות)תשתמר ותהיה עדיין איכותית ובכמות גדולה. ניתן יהיה לאכול ממנה ללא שום היסוס או חשש. "הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן", כפי שמפרש רש"י (בדומה ליין עתיק).
העבר הרחוק
ה'ישן נושן' הוא העבר הרחוק (ה'ישן' -עבר קרוב),מה שכבר נתקבל וניתן במציאות. ה'ישן נושן' (העתיק, הזקן, הקדום ) אינו מאיים או דוחה, כעניין רחוק אותו רוצים לשכוח, או להתעלם ממנו. הוא משתלב ככוח חיוני בהווה וכמעיין נובע. כך היחס של העומד בהווה אל העבר הוא חיובי ומפרה. הן העבר הרחוק, והן העבר הקרוב נותנים טעם לזמן העכשווי, ומזינים את החיים בהווה. אין הכוונה להתענגות על זכרונות קסומים מהעבר. אין 'הישן נושן' נעלם אל תוך קיום סגור בתוך מוזיאון. העבר אינו נמחק בהינף יד, ואיננו מושא לארכיאולוגיה בלבד. הוא מניק ומזין מחכמת ימיו, והוא מקור לתבונה. תרומתו להווה אינה כלל פחותה מן החדש- העתיד. באופן זה ניתן לראות לדוגמה את מתן המשמעות המתמשך לעבר, בפירוש התורה - ה'ישן נושן'- שנכתבה לפני אלפי שנים. זו איננה מאבדת את ליחה וחיותה, הופכת להיות רלוונטית להווה, מביאה לאופקי השראה לא ידועים. באופן זה התורה מזינה את ההווה בו אנו חיים, וכך נוצר קשר רציף בין העבר לבין ההווה.
הזמן החדש "וישן מפני חדש תוציאו"
חלקו השני של מאמר הברכה לעם הוא: "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". בהקשר המקראי החקלאי, מדובר בשפע היבול החדש הניתך על העובד בשדה, והגורם לכך שעליו למצוא ולאתר מקומות אחסון חדשים לתבואה הישנה שהשתמרה היטב. בלשונו של רש"י : "וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן". נוכחותו של החדש, הבא מקרוב, מפתיעה ודוחפת לארגון אחר של אוצרות הבית. כותב אב"ע: "ויש מי שיוציא הישן מביתו מפני החדש, כי אין לו מקום לשומו שם". כך למרות המחסנים המלאים עד להתפקע בטוּב, אין מוותרים על התבואה החדשה שבאה...
מפגש באופק הזמנים
באופן זה, הישן יוצא לקראת החדש, ונוצר מפגש בין העבר הקרוב- ה'ישן' לבין ה'חדש'. ה'חדש'- הוא העתיד הנוכח החובר לעולם הישן- העבר, שאף הוא נוכח באמצעות ההווה. כל אלה יחדיו יוצרים מרחב זמנים חדש. (נוכל אף לומר כי ארבעה זמנים חוברים יחד: הישן הנושן, הישן, והחדש הנפגשים בציר הזמן הרביעי ההווה). העתיד - החדש- מגיע ונוגע בהווה מבלי שיאיים, או יעורר חרדה וחשש, אלא להיפך הוא כאופק מבטיח הפונה אל ההווה. על האדם המצוי בהווה לחבר בעצמו –בפרשנותו- את העתיד לשאר הזמנים, כדי ליצור רשת קיום עשירה ופוריה. אין מדובר ב'מנוחה על זרי העבר', כי העבר אינו מושלם ומספק כשלעצמו. על המשמעויות הנלמדות מהעבר להצטרף לאלה של זמן ההווה, כאשר אופקם פונה לעתיד, המישיר אף הוא את מבטו אל העבר. זהו קשר אידאלי ברצף זמנים. ההווה מקשר ייחודי בין העבר לבין העתיד, כשהעבר חובר ומזין את העתיד. הישן - העבר הנתון משכבר, נוכח ונע אל ההווה באופן מקביל לעתיד. כמו היה הזמן חלל הנע ונוגע בחלל אחר- בזמן שלאחריו . כמו קיים מרחב זמן אחד, בו הזמן זורם ברצף, אף שאיננו אחיד. התודעה היא המבקשת ליצור את חלל מרחבי ושדות הזמן . הברכה היא במימוש תודעת זמן רב-ממדית, וביכולת לחיות בתוך ובין הזמנים השונים. מצב גאולת הנפש נבנה מתנועת שלושת הזמנים יחד. (מודל אחר של לימוד וחידוש בתורה מוצג על ידי מורה החסידות משה ח'. אפרים: 'וישן מפני חדש תוציאו ',היינו כשלומד תורה באמת ומחדש בה, אזיהוא מוציא דברים עתיקין - סודות").
חלום או אוטופיה
אכן בחלומותינו סדר הזמנים – עתיד, הווה ועבר- משתנה ללא הכר... אך האם מודל מפגש זמנים זה מהווה ביטוי לחלום או לאוטופיה, ולא למציאות תודעתית והסטורית? אנו חושבים שניתן ואפשרי לממשו ולקיימו, ואף אולי רצוי. נציין כי במקרא מופיעים דגמים נוספים לסדר היחסים בין הזמנים , ודווקא כאלה הפונים יותר אל העתיד, אל החדש, מתוך מגמה לטשטש את הקשר עם העבר ...
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין