דממת מוות - 'ויהי ביום השמיני'

המשכן נחנך ביום השמיני והשמחה גדולה, קורבנות מוקרבים על ידי העם הצוהל ומריע: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". לאחר רגע ייחודי ומרומם זה, בני אהרון, נדב ואביהו בהתלהבות יוצאת מן הכלל מקריבים על דעת עצמם אש נוספת, זרה, על המזבח: "ויַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". ולפתע, בתגובה למעשה הוספה אסור זה, נשרפים השניים חיים באש, בסמוך למזבח עליו הקריבו: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָֹה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָֹה".

וידֹם אהרון

מיד משה מסביר לאב השכול אהרון הכהן את סיבת האירוע הטראגי -מות בניו באותו זמן ומקום, באותו אירוע בתוך הקודש. המוות הוא ביטוי להחמרה ביחס של אלוהים כלפי הקרובים לו, בני אהרון, העוסקים בעבודת הקודש : "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד".

ואז מגיעה תגובת האב השכול: "ויִדֹם אהרון". תגובת האב בולטת על רקע קולות השמחה של העם לפני כן. מה מובנה? איך לפרש את הפועל ד.מ.מ בהקשר זה? האם אהרון פשוט שתק? SILENT ? כך בתרגום אונקלוס 'ושְׁתִיק אַהֲרֹן'. זהו המקרה היחידי בכל המקרא שבו מסופר על דמות ידועה השותקת ואוצרת בתוכה דיבור באופן כה אקטיבי. פירושים שונים ניתנו למלים "וידם אהרון", כמו אהרון שתק מתוך קבלת הדין וכניעה, וראה בדברי משה אחיו נחמה לצערו. על "קבלת תנחומים", קיבל אהרון שכר. כך אהרון התפייס, היה לו להתרעם על אי צדק או לצעוק כאבל והוא לא עשה זאת. אהרון אם כך לא התאבל כלל על מות בניו באופן רגשי מוחצן. אך אנו סוברים כי אין זה המובן המקראי. לא ניתן לראות בהבנת האירוע ביטוי לקבלת תנחומים. קבלת הדין תלווה בדיבור המכיר בכך, ופה אופן התגובה לאירוע מעיד על עניין אחר.

השתיקה גם איננה מבטאת אידאל תפילה, ולא ביטוי לאשמת האב, המרגיש אחראי למותם. *נזכיר קודם כי על הכהנים נאסר להתאבל, היינו לפרוע שיערם או לפרום בגדיהם, כדי לא להישאב אל תוך מעגל המוות והצער המטמאים, אך שתיקה זו של אהרון אינה כלולה במנהגי האבל.

*הרמב"ן מפרש שאהרון בכה ואחר כך שתק. ה'כתב והקבלה', טוען אחרת ואומר כי הפועל ד.מ.מ. אינו בא אחרי ביטוי מילולי או רגשי, אלא מעיד מלכתחילה על בלימת כל דיבור. זהו אקט אקטיבי לחלוטין, כך לפני ההלם לא היה כלל ביטוי רגשי כבכי או דיבור (בניגוד לשימוש בפועל ש.ת.ק ).

* יוסף בן מתתיהו ('קדמוניות היהודים') מפרש וכותב כי אהרון התנהג באומץ, ושעמד לו כוח נפשי חזק! זוהי התעלותו הייחודית של אהרון, כמי שעומד בנסיון. כך זהו מעשה נשגב של איפוק, על גבול האנושי. *בתרגום ה'שבעים' היווני אנו מוצאים פירוש ייחודי, בניגוד לכל מה שהוזכר לעיל. כך אהרון 'הוכה בליבו'. הוא זועזע ממות בניו, והיה כמשותק, כחסר תנועה, כמי שאחזו דום לב, ומהלך ליבו נעצר.

דממה ומוות

במקרא השורש ד.מ.מ. משמעו גם לאבד, כך הוא נקשר למוות. כך 'לידום', לשתוק מעיד גם על דממת המוות. ה'דוּמָה' הוא המקום השקט ביותר, השאול מקום המוות. החפצים אך הם דוממים ו"שותקים". משמעות שלילית זו מצויה גם באנגלית : STILL שקט, שתיקה, ומצב הדומם.

צעקה ללא קול

לכן נפרש את שתיקת אהרון העצורה כטעונה, וכביטוי לנפש סוערת ודואבת. זהו מאמץ יוצא מן הכלל כדי לא לצעוק ולקרוא. הרגש אצור בפנים, והאב השכול אינו יכול לבטא את צערו וכאבו. הסיבה לשתיקתו העוצמתית של אהרון, היא הגורם המניע למות הבנים בעבודתם במקדש. למרות זאת האבל והצער מתבטאים במלים 'וידם אהרון'. נוכל לתאר את השתיקה בדומה לציורו של א.מונק 'הצעקה', כאשר הפה פתוח לרווחה כצעקה הוא כשתיקה רועמת מכל. נוסיף, באופן פארדוקסלי המקרא מבקש שלא להימנע באופן מוחלט מביטוי רגשי. לכן אנו רואים במילים "וידם אהרון" ביטוי לכיבוש הרגש, שאינו מוסתר לחלוטין. אהרון אוצר בכוח רב בתוכו את דיבורו כדי למנוע ביטוי של כעס. זהו אקט אלים למדי. מתגובתו של אהרון, ניתן אולי להבין שמשהו בו מת.

צעקת האבל

נדגיש כי המקרא אינו קורא לאיפוק קיצוני כזה, אלא להיפך ביטויי אבל וצער הם הכרחיים. קריאות בקול, צעקות ובכי הם ביטויי האבל המקראיים. אין אבל ללא צעקה או בכי. במקרים דומים של אבל אבות על בנים, כמו התאבלות יעקב על בנו יוסף או דוד על בנו אבשלום, קולות הכאב והצער נשמעים היטב. כיבוש ביטוי הצער אינו המודל המקראי, ואין הוא תובע התנהגות כמו על אנושית כבמקרה חריג זה.

שתיקה ודיבור

*הביטויים כמו "דום אל ה'" בספר תהילים או "והמשכיל בעת ההיא ידום" בספר עמוס, עניינם רק בהצעות של אידיאל שאין לצפות שימומש על ידי האדם. אלה ביטויים רטוריים לחלוטין, שלעיתים מציגים עמדה עקרונית של מגבלת הדיבור האנושי. במקומות אחרים במקרא מדובר על אי יכולת הדיבור ועל שתיקה כפויה מתוך סבל, או מתוך אי ידיעה כמו בספר איוב.

*למעשה בתרבות היהודית המקורית, המקרא וחז"ל, אין הכרה בערך השתיקה (גם המאמר המפורסם המובא במסכת אבות: "ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" איננו מעיד על כך). נציין גם כי לדוגמה מנהג 'תענית דיבור' מובא מאוחר למדי במסורת היהודית מאה שבעה עשרה, ואף התענית איננה שתיקה מוחלטת, אלא התעלמות זמנית מצרכי היום יום, כתחליף רגעי לצום המכפר. בניגוד לזאת, במסורות דתיות אחרות כמו בנצרות ('מנזר השתקנים' בלטרון...) ועוד יותר בזו הבודהיסטית מכירים בערך השתיקה לכשעצמה. זו מציינת מצב רוחני אליו יש לשאוף. הדיבור, השמעת קול דרך הלימוד ('והגית'), הצעקה בתפילה ובאבל, הם דרך הביטוי המעודפת במסורת היהודית. כמו לומר כי אין לשתוק, וכי השתיקה מבטאת חולשה. כך שתיקת אהרון היא מקרה חריג ויחידי, כאשר היא נתפסת במשמעות כפולה.

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.

#השמיני