'

לא ידענו' - 'כי תשא את ראש'

משה נמצא על הר סיני, הוא אמור לקבל את לוחות הברית - מערכת המשפט כדי לכונן את העם כקהילת חוק. העם מחכה לו למרגלות ההר. מסיבה כלשהי משה מתעכב קצת על ההר. לא ברור מדוע. [ קשה לו להתנתק ולעזוב את ההר... עליו להתכונן עוד לירידה...] העם ממתין למשה עד זמן קצר בלבד, "וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר". שיבוש הזמנים יעורר את תגובתו החריפה של העם. אין הוא יכול עוד להמתין למשה, הוא אינו יכול להכיל ולקבל את האיחור, ההיעדרות, של 'משה האיש'.

"כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ ... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ"

האם אינו יודע היכן משה, והוא יפעל למצוא לו תחליף. אי הידיעה כשלעצמה אינה בעייתית. נזכור כי אכן משה נעלם כליל מעיני העם :"וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים". בפרשנות המסורתית מובאות מספר אפשרויות למה שחשב העם לגבי היעדר משה, לדוגמה: אפשרות אחת: משה נשאר למעלה ו 'נהפך רוחני וזך'. או ש'הוא נשרף בגשתו אל האש הנראה להם בראש ההר.' אפשרות אחרת 'שגנבתו הענן ... וישליכהו באחת הגאיות'.

התביעה לתחליף

התלונה של העם ייחודית, כי היא כבר מציגה פתרון מיידי לבעיית ההיעדרות. העם תובע תחליף באופן מיידי. הם אומרים לאהרון אח משה:"... קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". אין כל בקשת תפילה או שאלה ומחשבה. העם רוצה תחליף מיידי כי ההמתנה בזמן הינה בלתי נסבלת. זוהי תלונה חמורה, התביעה מובאית כבר בתחילת דבריהם, ורק לאחריה מובא ההסבר לתלונה. העם תובע דווקא 'אלוהים' שינחה ויוביל אותם. מנהיג אלוהי שלא ייעלם, ויהיה נוכח כל הזמן, ושיבטל את התלות החזקה במשה (אין הם יכולים לראות באהרון מלווה מחליף, כי הוא דומה למשה, ואף בדרגה נחותה ממנו). את הביטוי 'אלוהים אשר ילכו' יש מפרשים כ'אלהים רבים'. כמו העם זקוק ל'מספר אלהים', באופן כזה, לא ייעלם להם פתאום אחד מהאלים, כי תהיה נוכחות פיסית של אל אחד לפחות.

איווי המוות כלפי משה

בתלמוד(מסכת שבת) מובא פירוש חשוב לתגובת העם ולחיפוש אחר תחליף למשה. כך כשמשה מאחר, השטן – 'יצר הרע'- הראה להן את 'דמות מטתו של משה'. היינו העם איווה למותו, ודמיין שמשה כבר מת. הסיבה לכך היא שלוחות הברית, החוק, שמשה מביא מהווים עבורם מעמסה בלתי נסבלת. העם רוצה להיפטר ממשה ומהחוק יחד, מאחר שהם מזהים את משה עם חוק. כך איחור משה מביא למעשה להקלה גדולה על העם. מות משה מבטא את החשש וההסתייגות מכובד החוק שהוא נושא. כך כבר לפני כן, העם המפוחד מהחוק, לא יכול היה לשמוע את עשרת הדברות, כי החוק היה ממשי מידי עבורם, איום מיידי של מוות. לכן במתן תורה הם אומרים למשה: " ... דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ').

משה - ממתווך ל'חצי אלוהים'

משה הוא המתווך המביא את חוק הברית לעם. (בניגוד לעמדת רש"ר הירש לדוגמה הטוען שאין הוא מתווך). משה הוא זה שבמתן תורה בהר סיני, פונה לאלוהים המשמיע את עשרת הדברות לכל העם. אך העם החליף בין משה לבין אלוהים. העם אינו מבחין בין המתווך משה לבין מקור החוק -אלוהים, בין האנושי -מוחשי לבין המערך הסמלי. ובניגוד למסופר בתורה : "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם ", העם סובר כי זהו משה שהעלה אותו ממצרים, ולא אלוהים. העם מתנהג כבר כעובדי אלילים. היעדר משה רק חושף עמדה אלילית זאת (נזכיר כי משה מקורו אנושי ככל אדם). התפיסה האלילית היא ביטוי לשריד לתודעת העבדות, לפיה הם עדיין תלויים באופן בסיסי בדמות אנושית-אלוהית. במדרש 'דברים רבה' (יא ) מובאית עמדה המתארת את משה כחצי 'אלוהים': מהו 'איש האלהים'? א"ר אבין: מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה האלהים." העם אינו יודע כי החוק במהותו קשור בעצמאות האדם ובחירותו, וכי החוק אינו יוצר תלות במחוקק או באדם אחר. במהותו אופי החוק מסיני תובע את היכולת לממש אותו באופן עצמאי- 'לבד'. זאת העם לא מקבל, כי הוא עדיין לא מוכן לכך. העם מזדהה עם החוק רק באמצעות משה.

מעגל המחולות והעגל

"וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק"

אהרון מפרש את דברי העם ותביעתם, ועושה עבורם את 'עגל הזהב' - למעשה זהו 'שור'-" וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה". השור מבטא את הקיבעון אליו מייחל העם, הוא עבורם כקמע. כפי שאומר אברבנאל: "אבל הטלסאם (talisman - קמע) לא יזוז ממקומו, ולזה בקשו הטלסאם. ואמרו אשר ילך לפנינו שלא יעתק ממקומו ותמיד ילך עמנו ויהיה לפנינו". לאחר שמשה נעלם, העם מחפש את המקובע, 'משהו' נוכח, בו הם יכולים לשלוט. כך לחסרי הסבלנות, אין צורך להמתין יותר, האובייקט נמצא כל הזמן פה. בכך יש גם יציאה מן הזמן הממשי, וכניסה לזמן סגור (כמו חוץ- זמן ) נציין כי לחוק זיקה לזמן- הוא הממשי. הזמן ה'אחר' בו הם נמצאים עתה מבטא את השיחרור מהחוק. " הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת"- המחולות, האכילה והשתייה הם התענגות מוחלטת ללא גבולות זמן, סביב העגל הקבוע. בהתנהגותו: וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק"- העם כאומר איננו מחוייבים לשום דבר, מאחר שמשה איננו פה איתנו. הפתרון להיעדר משה נמצא בנהנתנות מעגלית - שבירת החוק.

בסוף חייו, עם מותו, כשמשה נעלם סופית, העם כבר הבין למד. משה איננו דמות -אל למרות תכונותיו הייחודיות, שזהו המסר המקראי העיקרי. אין העם בונה למשה מוזליאום, כדי לקדש אותו : " וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.