'שקרים קטנים' - 'ואלה המשפטים'
בפרשה מתוארים איסורים שונים בתחום האתיקה המשפטית, המאפיינות את העדויות בבית משפט והליכי השיפוט. הוראות אלו מכוונות למוסרי העדות במשפט ולשופטים. אולם ניתן לפרש אותם גם בהקשר רחב יותר הכולל את המימד האישי–פרטי ביחס לכל אדם, כאתיקה אישית ודרך חיים. כך עולה שאלת מעמדם של ה'אמת' וה'שקר'.
נציג בקצרה שני ביטויים, האחד "לא תשא שמע שווא", והשני "מדבר שקר תרחק". הראשון הוא כאיסור על קבלה דרך השמיעה ממקור החיצוני לאדם, והשני כאיסור על דיבור שמקורו בסובייקט. במכילתא רשב"י אלה מתפרשים על אזהרה למי שמקבל לשון הרע, ועל האזהרה שאין לטעון טענת שקר.
לשאת שווא
"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא"
ניתן לפרש את מובן ההוראה "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", כהימנעות מלשמוע, לקבל ולאמץ דברים שהם חסרי ערך של 'אמת'- דברי 'שווא'. תביעה זו מוצגת כך שהאדם יכול בהחלט לדעת באופן אינטימי שאלו דברי 'שווא'. למרות ידיעה זו האדם דווקא דבק בהם. במקרא ה'שווא' נקשר לפרטיקות חיזוי אליליות, ולעבודת אלילים. האלהויות הפגאניות מכונות במפורש 'שווא' ושקר. ה'שווא' הוא המתעתע, המטעה, המכזב והחולף כהבל. ( הוא נקשר גם לחורבן- 'משואות'). בערבית משמעו 'רע', ובמצרית 'ריק'. כמו האדם נמשך ל'שווא' כאל 'ריק'- וואקום המאפשר לו להיות ניזון רק מהיעדר והנוכחות השלילית, ולכן זוהי אולי סיבת המשיכה אליו. נציין גם כי 'לשאת את השווא', אין זו כלל פעולה קשה, כי מאופיו ה'שווא' קל כהבל וריק. אין צורך במאמץ ובכוח לקלוט ולקבל אותו. ה'שוא' מהלך על האדם כקסם, כבועת הבל מהפנטת.
השווא והשווה
המלים 'שוא' ו'שוה' קרובות זו לזו. ה'שווה' הוא מה שיש לו ערך וחשיבות. כמו רק גבול דק כחוט השערה חוצץ בין השניים, וההבחנה בין ה'שווה' ללא שווה - 'שווא' מבלבלת וקשה מאוד. משום שה'שווא' כדבר 'לא שווה', לכאורה אין חשש להחזיק בו. ה'שווא' גם נקשר לפיתוי ('שאה'). הוא הביטוי להתפתות בשמיעה, כמו דחף טבעי להתענגות מהריק. נציין כי הפיתוי הוא מרכיב קבוע בדיבור האדם. נאמר שה'שוא' אף שאינו 'שווה' מאומה, שובה את האדם.
להרחיק שקר "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק "
ההוראה הזו-לרחק- יוצאת דופן בתורה, מאחר שאין היא כוללת איסור חד משמעי כמו 'לא תדבר שקר', או ציווי חיובי כמו 'דבר אמת'. נפרש ביטוי ייחודי זה כקביעה כי השקר תמיד קרוב ונוכח לדיבורו של האדם. עניין ההרחקה אינו מצוי במצוות אחרות, ויש והוא מתפרש כציווי קיצוני ('שפת אמת'), כמו תביעה קטגורית חשובה ביותר. נאמר כי מדובר בפעולת הרחקה דינמית חוזרת ונשנית, כמו לשקר נוכח כל זמן, קיום עצמאי וחופשי והוא מבקש אחיזה בדיבור האדם. לכן יש צורך בפעולה מתמדת להתרחק ממנו. אצל הוגים חסידיים מודגש כי לשקר יש כוח ועוצמה בדיוק כמו ל'יצר הרע', הוא כוח מה'חיצוניים'. השקר הוא עדות של 'סטרא אחרא'. האדם נהנה ומתענג מהשקר, כי לשקר יש 'חיות'. הוא אף, מבלי משים, עושה מצוות ב'תערובות של יצר טוב ויצר רע'- הוא השקר. הוא אף מביא ל'מצווה הבאה בעבירה'.
בחסידות מובע הרעיון כי באמצעות ההרחקה מהשקר, מוצאים את ה'אמת'. פעולת ההרחקה היא שלב הכרחי בדרך אל הרדיפה אחר ה'אמת'. אך הגדרת הפעולה כרדיפה אחרי ה'אמת' מצביעה על כך שאין לאדם יכולת השגה, הן של צדק מוחלט והן של 'אמת' מוחלטת. בניגוד להרחקה זו ולהיפוכה, מתפרש הציווי לרדוף אחרי הצדק: 'צדק צדק תרדוף', כרדיפה וחיפוש אחר ה'אמת' אותה הצדק מבטא. אך התורה אינה מציגה תביעה אולטימטיבית לומר 'אמת' באופן מוחלט, מאחר שלכתחילה אין דבר זה ניתן למימוש. (בניגוד לעמדת הרבי מקוצק, התובע באופן קיצוני ביותר אמירת 'אמת' אישית).
האמת האבסולוטית והמחיצות
נדגיש כי לא ניתן להגיע לאמירת אמת מוחלטת, הן ביחס לסובייקט המדבר על עצמו, והן ביחסו למציאות סביבו. ה'אמת' האבסולוטית היא התגלות האלוהים, כמו גם ה'ממשי'. כך מצויין "חותמו של הקב"ה אמת" (ת"ב שבת). כך יש צורך הכרחי בהגנה מפני ה'ממשי' של המציאות, כי התבוננות בעולם כמציאות עירומה – כ'אמת' מוחלטת אבסולוטית- מביאה למוות נפשי, לשגעון. ה'ממשי' הינו בלתי נסבל ללא כיסוי ה'דמיוני' וה'סמלי' (ז' לאקן). כך הנסיון לראות את כל 'המציאות', מבלי מחיצות והגנות ההכרה נידון לכשלון. לשון אחרת לא ניתן לראות מעבר למה שאנו קולטים כתופעה (הפנומן). במובן זה המאמר התלמודי של רבא: 'אין אמת בעולם'- "ליכא קושטא בעלמא" (ת"ב סנהדרין )– תואם רעיון זה. אין לאדם שום גישה ל'אמת' המוחלטת בתוך המציאות (רבי צדוק הכהן מלובלין טוען כי השקר הוא חלק ממהות העולם כי 'האמת מעוטפת בתוך השקר '). במדרש 'ויקרא רבה' מובאת העמדה כי 'עולם האמת' ('עלמא דקושטא') הוא עולמם של רוחות המתים. החיים מצידם אינם יכולים לבטא את ה'אמת' עד סופה, מחששם מתגובת בני אדם אחרים. נוסיף כי הביטוי 'עולם השקר' ("עלמא דישקרא") המבטא את המסקנה מהקביעה לעיל, מתאר את העולם בו אנו חיים, כדומה לעולם של צללים. כך 'אמת' בני האדם מעורבת בשקר. בכל דיבור יש מן השקר. ה'אמת' הסובייקטיבית איננה ניתנת להיאמר בכוליותה. (ה'אמת' הפורמלית- מדעית ניתנת להיאמר באופן יחסית מובהק יותר). לפי ז'. לאקן ה'אמת' הסובייקטיבית יכולה להיאמר רק במקום שבו אין כל איום: במהלך האנליזה (בדומה לרעיון המובא במדרש לעיל). כך לא ניתן לומר רק אמת כל הזמן.
ה'אמת' ככלי
אף שבמקרא אין ציווי לדבר 'אמת', אלא להימנע מדברי שקר, האמונה הנכונה נחשבת כ'אמת', ולהיפך האלילות היא שקר. פילון מאלכסנדריה מתאר את משה, מלמד את האמת כאשר עליו לחלוק אותה עם כל אדם. כי השקר הוא מילה נרדפת לאלילות ולכל מה שקשור לעבדות (ספר 'החוקים המיוחדים'). אין מדובר פה רק בעמדה המגדירה את הפילוסופיה כחיפוש אחר האמת, אלא בדרך חיים ממשית. בחסידות ה'אמת' היא ככלי להגעה להארה הפנימית ולחשיפת הנקודה האישית, כמו גילוי האור הפנימי.
'האמת' היא תנאי הכרחי לקדושת האדם. ה'אמת' מכוננת יותר מאשר השקר. ( הפסיכואנליטיקאי האנגלי ד. וויניקוט מציין כי 'האני מזוייף' הוא זמני לחלוטין, ויש להיפטר ממנו). בניגוד ל'שקר', ה'ישר', קשור ליכולת 'ליצור', וה'אמת', מהשורש 'א.מ.נ', היא הכלי המבסס ובונה כמו מעשה האמן. עבור היידיגר ההתגלות היא דרך ביטויה והופעתה של ה'אמת'. שאיפתו של האדם ומשימתו להגיע להכרה ב'אותנטיות' ביחס לעצמו. סארטר אף הוא מבקר את האדם המשקר לעצמו, חי ב'רמאות עצמית', כמי מסרב להישמע למודע, וכמי שלא מימש את זהותו כאדם חופשי.
תרצה אתר בשירה 'אהבה יומיומית' כותבת:
שקרים שקטים שקרים קטנים/ בתוך ליבנו ישנים /על פני חבצלות סגולות/ ושלל צמחי המים / שטים הם הס על פני הזרם/ שטים הם עצומי עיניים שקרים שקטים/ שקרים קטנים בתוך ליבנו ישנים ...
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.