
לחרוט באוויר - פרשת 'יתרו'
'מזה ומזה'
לאחר שבני ישראל הלכו במדבר שלושה חודשים, הם הגיעו לבסוף להר סיני. שם מקבל העם את עשרת הדברות הכתובים על שני לוחות הברית. מה טיבם ומה אופיים של הלוחות? במקום אחר מצויין כי הלוחות כתובים משני צדיהם: "לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים" (שמות לב). היינו כתב הלוחות התפרש כיכול להיקרא משני צדי הלוחות. במסכת שבת, נאמר:" ואמר רב חסדא: כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ". כך הדברות כתובים משני הצדדים. החריטה חוצה את האבן מחוררת אותו ויוצרת חלל. מכאן, כמעשה נס, בלוחות יש אותיות (מ"ם וסמ"ך) שאינן נופלות, אלא תלויות באוויר. כדברי רב חסדא: "מ"ם וסמ"ך בלוחות בנס היו עומדין". מכאן שלמלים- ביטויו של החוק, הכוח ליצור את הופעת החלל בלוחות.
החלל, החוק והחירות
החלל שנוצר בלוחות האבן מעיד על אפשרות התנועה והמרחב בין שני הצדדים, בין הפנים והחוץ. [האם למעשה, שני הצדדים כבר זהים ואין פנים וחוץ?] הדברות, העדות, הם למעשה הביטוי לעקרון העל של החוק. כפי שמצויין בספר תהילים: "שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמו"ֹ (צט) באופן סמלי נאמר כי החוק (הדברות) הוא יוצר את החלל. כך נוצרת זיקה בין חקיקה לבין תנועה ומעבר חופשיים.
*שני הלוחות מתפרשים כמטאפורה לגוף האדם. כמו היחס בין הנפש - הדיברות לבין הגוף- הלוחות היוצרים יחד אחדות. זוהי דינמיקה בין הפנים ובין חוץ או בין פנים ואחור. וניתן לומר כי שני צדי הלוחות מצביעים על האידאל אותו יש לנסות להשיג כל הזמן מחדש, זהו הקשר בין המודע והלא מודע. המעבר הזורם ההכרחי בין השניים, בין שני חלקי האישיות.
*החלל הנוצר הינו תוצאת החירות וגם הביטוי שלה. מכאן בלי תנועה, אותה מאפשר החלל, אין חירות ולהיפך בלי חלל תנועה אין חירות. המרווח הביא לחלל היוצר את המרחב ואת המקום הפנימי (הנקודה הפנימית). החלל הפנימי הוא מרחב התנועה הפנימית, המצע להתפתחותו של האדם ויצירתו.
לוחות החירות
במאמרו המפורסם של ר' יהושע בן לוי במסכת אבות דורש את הפסוק "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב) ואומר: "אל תקרי חרוט אלא חרות". זוהי ההגדרה המפורשת ביותר לקשר ולתלות בין מימוש החוק לבין היות בן חורין. אין חירות מחוץ לחוק. חירות ככזו תחשב או כמצב עבדות או כשגעון.
*הנביא ירמיהו מציג מטאפורה בה לגוף-הלב, היכולת לקלוט לרשום ולחרוט את הדבר כלוח: "חֲרוּשָׁה(חרט) עַל לוּחַ לִבָּם "(יז). הנביא תובע שלוח לב העם ייחרט. החוק הוא זה שצריך להיות חקוק -חרוט בגוף ולהשאיר את רישומו. הגוף מסומן במילים, לאחר פעולת הכתיבה והחקיקה, הוא רשום במסמנים החשובים. חריטה זו אף היא מבטאת את החירות ומקיימת אותו.
*עניין עקרוני זה מוסבר ומובהר אצל ז'. לאקן. לחוק משמעות יסודית בקיומנו. על האדם לאמץ לעצמו את החוק הסמלי, המבטא את 'שם האב', הגורם להיפרדות –לחיתוך מ'דמיון היתר' ומההתענגות השלילית הלא מודעת (אך לחוק אופי אישי). כך בעקבות קבלת 'הסירוס הסמלי', עולה ומופיע האיווי (désir), בחיים. החלל פנימי, הוא החסר וההיעדר המהווה את התנאי לאיווי. ולאקן מוסיף כי השאיפה ל'חירות טוטאלית' ללא חוק, ללא גבול היא הסיבה להיווצרות המצב הפסיכוטי.
חוק ואמת
בערבית השורש ח.ק.ק מובנו אמת. באופן זה מובן כי החוק החקוק על הלוחות אמור לבטא ולייצג אמת. זיקה זו מתבטאת גם ביחס החוק לאמת הפנימית של כל אדם. היינו על החוק לעורר את בירורה וזיהויה של האמת הפנימית. באופן דומה, החירות עצמה אמורה אף היא לבטא אמת(א.מ.נ) זו. (גם במובן של אמון עצמי). *נציין כי השורש 'ח.ק.ק'(חוק) קרוב בעברית לשורש ח.ר.ר (חירות) וזה בזיקה ל'חור' חלל.
לחרוט באוויר
בפירושו, מלבי"ים מתאר בפירוט את מעשה כתיבת הלוחות כחריטה באוויר: "כל דבור נחקק באש על האויר עד שהיו העם רואים את הקולות". קול הדיבור הוא אש היוצר את החומר הוא הלוח. המדרש מציג רעיון דומה :"תורה שנתן הקב"ה עורה אש לבנה, חרותה אש שחורה" (רבי פינחס בשם רבי שמעון בן לקיש, מסכת שבת) האש שחורה הכותבת על גבי האש הלבנה המקבלת, היא אש בתוך אש. רק אש שורפת מייצגת היטב את משמעותו של החוק המפריד, והיא זו היוצרת את אש האיווי בחיים.

על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה.