'תאוות הפרא' - 'ויחי יעקב'
לפני מותו במצרים מוסר יעקב כעין צוואה רוחנית לכל בניו - הכוללת ברכות, הכוונות לעתיד, ביקורות והגדרות. חלק גדול של הצוואה מוקדש לבנו יוסף. זוהי הברכה הארוכה ביותר (ולאחריה הברכה ליהודה). זוהי בוודאי הברכה המרכזית, ולה מאפיינים חשובים ביותר. נתייחס לשני מרכיבים בברכה זו.
'פרא' וחופש
בפתח הברכה נקרא ומבורך יוסף כ'בן פורת' : "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן". מה מובן המלה 'פורת'? ומה משמעות הברכה? יש מפרשים 'פורת' מהשורש פ.ר.ה. היינו זוהי ברכת ההתרבות והפריון; אחרים קושרים ל'פארה'- ענפים המסתעפים מהשורש. ויש הסוברים כי המקור הוא 'פרא' (או 'פרה')- חמור בר. לפי פירוש אחרון זה, חמור הבר -'פרא' שוהה בסמוך למעינות - 'עלי עין', כדי להרוות צמאונו. בספר 'איוב' הפרא, "מי שלח פרא חופשי", מייצג את החופש והחירות המוחלטת, עצמאות (מוצא את מקורות הזנתו בעצמו), ואי התלות במשעבד כלשהו (בדומה למעמד יוסף במצרים). ה'פרא' הוא אדם התובע את חירותו, במובן החיובי ביותר! (בניגוד לקונוטציה המקובלת של 'פרא אדם'). אברבנאל רואה בפרא המדברי מטאפורה לזה ה'שואף רוח נבואי'. יעקב לפיכך מברך את יוסף לשמור על חירותו.
גבול התאווה
בהמשך הקטע מבורך יוסף בברכת : "עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם". מהי 'תאוה', מהן 'גבעות עולם'? ומה פשר ברכה זו? יש מפרשים, כרש"י, 'תאווה' משורש ת.ו.ה, (להתוות), היא המִתְווה - הגבול. היינו, הברכה היא זו שתגיע 'עד גבול קצוות (גבעות) העולם', הזמן - ה'נצחי'. לפי פירוש אחר ה'תאווה' משורש א.ו.ה, היא תשוקה חזקה וחיובית (אונקלוס מתרגם 'חמדה') ו'גבעות' הן במובן 'גבול' ('גבע'-'גבל'). מכאן שיעקב מאחל לבנו שתאוותו בחיים תתממש, תימשך ותתקיים ללא הפסק, ותגיע עד לגבולות הזמן- העולם. כך עולה שאלת היחס בין התאווה לבין הגבול- חוק. האם תאווה- האיווי סותרת את הגבול- החוק - כמו שאומר 'אלשיך'? לא כך, אלא להיפך, כי אנו מייחסים לה מובן של כוח ודחף המניע את האדם לממש לפעול ולהתממש. לפי תפיסת ז'. לאקן: החוק (הגבול) והתאווה-איווי (DESIR ) באים ביחד, ותלויים זה בזה. החוק מאפשר את האיווי, והאיווי פורץ וסולל לו דרך חוק משלו. לפיכך, באופן מפתיע, נוכל אף לשלב את שני המובנים המוצעים לתאווה: הראשון התווית גבול והשני ה'תשוקה'. האיווי מתווה את הדרך אל הגבול. הוא מתקדם ביחס אליו, והוא אף נוצר מן הגבול -חוק. כך התאווה-תשוקה יוצרת ומוּנַעַת מהתו (ת.ו.ה) המסמן, הנותן לה משמעות וכיוון. התאווה פוגשת את גבולה ומכירה בו. (תאווה ללא שום גבול או כיוון תכלה עצמה). במלים אחרות, האיווי ה'אמיתי' מתווה את הגבול מתוך עצמו, וכך יוצר את הקשר בין החוק-הגבול לבין האיווי. הגבול–החוק שותף בהתוויי וסימון הכיוון לאיווי.
להוסיף תאווה
הברכה מיועדת ליוסף, (י.ס.פ) אשר כשמו, מבקש להוסיף ולגדול, כמי שכובש את העולם בתאוותו. הוא זה היוצא מחוץ למסגרת החיים המוגבלת בכנען ומגיע לתפקידו באמפריה המצרית. הוא זה הנמצא בזיקה להתאוות המתמדת שלו. הוא ה'מרבה' במצרים. אוסף ואוגר עוד ועוד... כך, הוא מימש עצמו בדיוק כפי שראה בחלומותיו, שאיפשרו לו 'לגדול', ול'חצות את ה'מחסומים' כדי להיות משנה למלך מצרים. (יש מפרשים שזוהי ה'מוטיבציה' היהודית-הישראלית הפעילה ללא הפסק וחסרת שובע ...)
כוח הדורות
נוסיף כי יעקב בברכתו דוחף ומעודד את בנו יוסף להשגיות, הבאה מתוך המשכיות שלשלת הדורות אותה הוא מזכיר - 'אביך', 'הורי'. היא זו המעניקה לו את הכוח והעוצמה בחיים לממש את איוויו.
העולם-המקום
נעיר כי 'העולם' בברכה ('תאות עולם') מתפרש באופן שונה על ידי 'ספורנו', דווקא כמקום פיסי ולא כנצח: " גְּבוּל שְׁנֵי צִדֵּי חֵלֶק הַגַּלְגַּל שֶׁל מַהֲלַךְ הַשֶּׁמֶשׁ ...שֶׁהֵם שְׁתֵּי קְצות עולָם הַזְּמַנִּיִּים וְהַנִּפְסָדִים". עבורו, בברכה מדובר בפריצת המגבלות בעולם. כמו קצוות העולם נתונים לאדם כדי לגלות ולחשוף אותם. העולם מזמין ומזמן את התאווה-איווי להשיג ולכבוש את יעדה. העולם כ'יש' הוא המרחב הנועד לכך.
חירות ותאווה
נסכם ונאמר כי בברכה ליוסף חוברים יחד החופש ('פרא') והתאווה –איווי ('תאות גבעות עולם'). האחת מותנית בשנייה, התאווה-איווי מבטאת את מימוש החירות, ולהפך החירות האמיתית היא מימוש התאווה-איווי. זוהי הברכה ה'אידאלית'. לפי 'ספורנו' היא המביאה ל'אושר נצחי'! "אֲשֶׁר בָּהּ יִתְבָּרֵךְ כָּל הַמִּין הָאֱנושִׁי". להתקיים ולהצליח בחיים-הזמן משמעו להיות באיווי מתמיד, ולשאוף להתחדשות, כלומר: ו'העיקר להיות תמיד מתאווה בעולם'...
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה