יואב לוי, שכותב לנו על פרשת השבוע יהיה בבית הכנסת בסעודה קהילתית ביום שיש אחרי קבלת שבת ב-29/12/2017 בשעה 19:00. אתם מוזמנים להירשם באתר שלנו.
איפוק ורגשות - 'מקץ'
יוסף המשנה לפרעה מלך מצרים פוגש את אחיו, הבאים בעקבות הרעב בכנען, לקנות מזון במצרים. הוא איננו נחשף בפני אחיו, אלא מעמיד פנים כזר מצרי. זאת במטרה לבחון את עמדתם המוסרית של אחיו, ולוודא שהם אכן עברו את השינוי הפנימי המיוחל, השתחררו מהקנאה, הם מתחרטים על מכירתו, ומעתה הם כבר אחראים ונאמנים לבני משפחתם.
רגשות
הסיפור המשפחתי של יעקב מלא ברגשות עוצמתיים של קרבה, אהבה, שנאה וקנאה. ופה במפגש בין יוסף לאחיו עוצמת הרגש מגיעה לדרגה נוספת. בדרך כלל אין המקרא מבטא רגשות באופן פרטני. במקרא זהו הסיפור הבולט ביותר בו עולים ומוצגים כל כך הרבה רגשות. בשלושה מקומות עיקריים מדובר על יחסו של יוסף לעוצמת רגשותיו. במפגש הראשון ביניהם בבוא האחים למצרים, לאחר זמן מה במפגש השני נוכח בואו של בנימין אחיו, ובמפגש השלישי (בפרשה הבאה- 'ויגש') כאשר יהודה מתעמת גם יוסף לגבי גורלו של בנימין. כיצד המקרא מעריך ביטוי רגשי חופשי לעומת התאפקות רגשית? בכוונתנו להעלות ולהציג שאלות, יותר מאשר לקבוע עמדות בסיפור מורכב זה.
המפגש הראשון – לבכות בצד
לאחר שהאחים מגיעים למצרים ויוסף חושד בהם כמרגלים, בפעם הראשונה יוסף מבטא את רגשותיו, עם שמיעת דברי ראובן אחיו, כאשר מושמעת החרטת אחיו על מעשה מכירתו. הוא בוכה בסתר. ולאחר מכן הוא חוזר אל אחיו. " וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר ..." (בראשית מב,24 ). אף שלא מופיע ביטוי לכך, מדובר במאמץ נפשי להסתיר את בכיו.
הבכי על מה?
האם כך יוסף מבטא את הכאב הגדול ממנו סבל? האם לפתע זכרונות העבר שבו וצפו, הבגידה בו, הנטישה, הדחף להורגו? האם הוא בוכה על עצמו? על מי שהיה בכנען? על סבלו בעבר ? על אביו ? על סבל אחיו ומצבם? או על המצב המנוכר הנוכחי? או שברגש הזה הכל מתערבב? האם יוסף מבולבל בתחושת קרבה וריחוק בו זמנית?
אי חשיפה
יוסף מסרב לחשוף עצמו, ולהתגלות בפני אחיו. הוא כמי ששם מסכה על פניו, מתנכר לאחיו באופן חיצוני. אך זוהי העמדת פנים חלקית, כי 'בפנימיותו', מבעבעות תחושות קרבה חזקות שאין הוא יכול להתעלם מהן.
רגשנות או התרגשות?
האם יוסף 'טיפוס' רגשני? כבן מועדף לאביו? האם הבכי סנטימנטלי ומבטא מימד נרקסיסטי? האם זהו ביטוי להתנהגות של יהודי גלותי, כפי שלעתים פורש על ידי מפרשים בני זמננו? היש ברגש מימד שלילי, או ביטוי לחולשה? על שאלות אליה נענה בשלילה. נדמה שהרגש האוחז ביוסף איננו מבטא חולשה או סנטימנטליות. קורות חייו היחודיים הביאו אותו לכך. הרגש הינו תוצאת כל האירועים ותחושות מהעבר המשפחתי העשיר: ביניהם השנאה, הקנאה, האהבה האבודה, שהוא היה שותף וקורבן להם, וכן שנות הפרידה ממשפחתו. לרגש תפקיד חשוב כפי שנראה בהמשך.
המפגש השני - לבכות ולהתאפק
לאחר חזרת האחים מכנען למצרים מתרחש המפגש השני. כאשר יוסף נפגש לראשונה באחיו הקטן בנימין, ומברך אותו. עוצמת הרגש גדולה מאוד בגלל קרבתו לבנימין: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק...." (בראשית מג' ,31) יוסף כמו 'מוצף' רגשית מהזדהותו עם אחיו הקטן בנימין. הוא מבטא את צערו על העבר. וכפי שאומר 'אלשיך': ה'אש בוערת' בתוכו, ולא 'נכבתה', ולכן היה עליו לרחוץ פניו מדמעותיו ולהתאפק. לאחר שנים של אי התראות, עליו ולהסתיר את תחושות הקרבה העמוקה בינו לבין בנימין.
להתאפק
פה מופיע לראשונה הפועל 'להתאפק', אשר יופיע שוב להלן פעם אחת. האיפוק מתואר כפעולה שנעשית לאחר הפריקה הרגשית הראשונית שנעשתה באופן נסתר. השורש א.פ.ק מבטא עוצמה וכוח. הוא מתורגם לארמית ב' אִתְחַסִּין' – התחזק. באנגלית : Refrain ,Control בצרפתיתSe contenir ,Maitriser : כמו הכלה עצמית. רש"ר הירש קושר זאת ל'אפק'- בית קיבול למי מעין. כמו יוסף מצא בתוכו אפיק פנימי להכיל רגש זה. האיפוק הוא הדחקה מודעת. הרגש נשמר כמו שהוא, וממתין בסבלנות לביטויו המלא בזמן המתאים.
כוח האיפוק
האיפוק הרגשי הוא כוח נפשי חשוב. נדגיש כי זה השולט בעצמו לא נכשל לכתחילה, כמי שכביכול לא היה צריך כלל להגיע למצב הרגשי. ההתאפקות איננה יכולת משנית, כי גם הרגש העוצמתי נחוץ והכרחי, כפי שנראה להלן. לו היה יוסף מגיב מיד, התהליך הנפשי לא היה מושלם. יוסף עצמו לא היה מוכן כלל, ואחיו עוד פחות מכך. על ההיכרות וההתוודעות ביניהם להיעשות בשלבים. איפוק יוסף הינו הכרחי כדי להעמיד את אחיו במבחן, כדי שיכירו בחטאם ויתחרטו על כך. באופן זה הוא יעורר את המודעות החדשה וההכרה אצל אחיו. האיפוק הוא ביטוי לחכמתו.
הפרוטוקול המלכותי
בספר 'אסתר' מתואר המן גם הוא כמי שמתאפק, לנוכח התנהגותו הפרובוקטיבית של מרדכי. וכך ניתן היה לטעון כי ההתאפקות היא חלק מתפקיד המשנה למלך או המעמד הגבוה. על אלה להסתיר רגשות ותחושות, לפי פרוטוקול 'התנהגות מלכותית'. אך אנו סוברים שיוסף אינו פועל לפי פרוטוקול פורמלי, כפי שניתן היה לחשוב. אכן רב המשותף בין שני הספורים, בין היתר שניהם מתרחשים בחצר המלוכה, ויוסף כבר מתנהג כבן אצולה. אך למרות הדמיון, השוני בולט, כי לאיפוק יוסף מטרה חיובית, מאחר שזהו חלק מתפיסתו ותוכניתו להגיע אל האמת ולחשוף אותה.
המפגש השלישי - השיחרור הרגשי
בפעם השלישית (בפרשה הבאה) כאשר יוסף ניצב מול יהודה אחיו, ולאחר נאומו של זה, אין הוא עוד יכול לעצור עצמו ולהתאפק רגשית. "ולֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים .... וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי..."( בראשית מה 1) תגובתו באה בעקבות דברי יהודה המזכירים את הקשר והתלות הנפשית בין האב יעקב לבין בנימין אחיו ואליו עצמו.
סופו של האיפוק
יוסף כבר לא יכול להתאפק, אלא "מתפרק" רגשית. הוא נשא איתו משא רגשי כבד שנים רבות, כבר מכנען, שעתה הוא הגיע לשיאו מאחר שאמת חדשה נחשפה. השליט המצרי יוסף שלא שלט ברגשו, 'מובל' להיחשף ברגע זה. כל זאת לאחר שהאירועים התנהלו כפי שהוא ייחל, והמבחן שעשה לאחיו הוכיח את נאמנותם. המתח הנפשי, שחלקו איננו מודע, בין החשד, אי האימון והניכור, הכעס, כאב הפרידה, והשמחה על הקרבה המחודשת גורם לתגובה זו. אל השיחרור הרגשי הספונטני הזה חותר המקרא.
רגשות וזהות
בסופו של דבר, לרגש כוח ועוצמה משלו בסיפור. הוא זה הדוחף לחשיפת יוסף ולהתוודעות אל אחיו. הוא המהווה את הציון לביטוי הזהות. הרגש הופך לסימן ולמרכיב של קרבתו וזהותו. המסע הקשה והארוך הזה מגיע לסיומו, כש'רגש האחווה'- בא לידי ביטוי גלוי. 'התשתית הרגשית' אצל יוסף מעידה שאכן הוא 'מבקש את אחיו'. החשיפה הרגשית בפניהם מהווה את העדות החיה לקשר והזיקה בינו לביניהם. מכאן שיוסף ( הדגם ליהודי החצר) לא התנתק כלל מאחיו.
חכמה ורגשות
יוסף מוכר בחכמתו ובתבונתו- "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ". נדמה היה כי הרגש מאיים על החכמה, כמו שהאהבה מערערת במקרא את יציבות היחסים בתוך המשפחה. אכן החכמה דוחקת את הרגש, כדי שתוכל לפעול למטרתה. אך המאבק העיקש בין השניים זמני. הרגש הטבעי, שאיננו שלילי, פורץ לבסוף את הסכר בזמן הנכון. ולפתע האדם החכם, חושף את רגשותיו. חכמתו מתקיימת בנוכחות עוצמת רגשותיו - 'תבונה רגשית'. החכמה איננה מכסה, מבטלת או מוחקת את הרגש. ניתן לומר להיפך, הביטוי והשיחרור הרגשי מעידים על סוג של חכמה.
בניגוד לפילון מאלכסנדריה, עבורו ההתאפקות מבטאת את ה'ראציו' – ההגיון האמור לשלוט ברגש, נאמר שלרגש כשלעצמו מקום מרכזי בסיפור כמבטא אמת קיומית.
ההתפרצות הרגשית מביאה ל'גאולה'. יוסף יכול להתגלות לאחיו. הפיוס המשפחתי חייב היה להתבטא ברגש.
סיפור זה הוא מסע מורכב בין רגשות בסיסיים, לבין חכמה, ונראה ששניהם חייבים 'לצעוד' ביחד. הרגש מבטא משהו שהאנטלקט מדחיק, דוחה או משהה.
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה