קָטֹנְתִּי - 'וישלח יעקב מלאכים'
החזרה מהגלות
בדרך חזרה לכנען אחרי השהות בגלות, על גבול המעבר לארץ, שולח יעקב שליחים לקראת אחיו עשיו, הנמצא בארץ אדום. הוא מטרים פעולה זאת, כמי שחושב שהדבר החשוב ביותר עתה הוא יחסיו עם אחיו. עבורו זוהי פגישה חשובה והכרחית.
יעקב מעוניין להתפייס עם אחיו, להסיר את משקעי היחסים ביניהם מעברם.
הוא מוסר לאחיו שהוא כאן כדי: " לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".
הוא מקטין עצמו, ורוצה למצוא חן בעיני אחיו, כמי שסבור שיש מה לתקן ביחסים ביניהם.
החרדה
שליחי יעקב מוסרים לו שעשיו אחיו בדרך לקראתו:
"בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ".
יעקב נכנס לחרדה (פאניקה), "ויִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ ".
הוא אינו מסוגל לראות את המציאות שלפניו כפי שהיא.
הוא לא יכול להחשיב את אחיו, כמי שמבקש בשמחה להיפגש עמו, פשוט להיות מולו פנים מול פנים.
יעקב מדמיין את פני אחיו, כמי שפניו אל עימות אלים.
את דברי שליחיו, הוא מפרש באופן מוטעה כמהלך מלחמתי כנגדו.
אין הוא רואה כלל שאחיו איננו מחפש כל עימות, או דרך להעניש אותו.
בגלל תחושת האשמה מנותק יעקב מן המציאות.
למרות השינויים שעבר, התשלום היחסי על חטאיו בגלות, הוא עדיין 'שבוי' בעברו המשפחתי הרחוק. ולעומת יעקב, אחיו עשיו התקדם זה מכבר, ושכח לגמרי את המשבר ביניהם ואת אירועי העבר.
תסביך האשמה
דרך חרדה זו מתגלים שרידי האשמה כלפי אחיו, הנוכחים אצל יעקב.
הוא עדיין חווה בתוכו את שאירע, עשרות שנים לפני כן, בינו לבין אחיו בכנען.
תחושת האשמה מעידה על תודעת חטא כבדה, ורצונו לכפר על מעשיו כלפי אחיו, לו גנב את הבכורה:" כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה".
כך כדי לבסוף לפגוש את אחיו, עליו להתגבר על תחושת האשמה.
בעיית ההטבה והזכות
'קטנתי מכל החסדים והאמת' אומר יעקב החרד בתפילתו לעזרה.
זוהי עמדתו של מי שמהסס וחושש לתבוע עזרה, מי שחושב שאיננו ראוי לבקש עוד דבר מאחר וקיבל כבר די.
תסביך האשמה חובר לקושי נוסף זה של יעקב – התחושה שהוא תמיד חייב משהו (גם סוג של תחושת אשמה?), ונעשתה לו הטבת יתר.
האם הטובות שנעשו לו, כבדות לו מידי?
באומרו 'קטונתי', הוא מבטא גם בנוסח הבקשה ואת ההכרה בכך שאיננו ראוי לסיוע. רש"י מפרש : "נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי...".
היינו אני עדיין חייב לאלוהים, לא החזרתי לו, כמו לומר הוקטנתי מהטובות שנעשו לי ! בדומה לתסביך האשמה שלו, יעקב כמי שמתקשה לתבוע עזרה נוספת לעצמו, כמו יש גבול לבקשותיו.
נפרש אמירה זו 'קטונתי,' במובן נוסף.
כך כמו יעקב אומר 'קטן' אני מול עשיו, חסר כוח להתמודד איתו.
כוחי הפיסי אפסי. לומר, אני עדיין האח הקטן מול אחי הגדול עשיו, ולמרות הכל, אינני בשל בתוככי למפגש עם אחי עשיו.
אך בסופו של דבר, העזרה תינתן לו באמצעות המאבק בינו לבין עצמו - חלום המלאך.
הכשל
מצבו של יעקב מבטא כשל מסויים.
מרחק הזמן והמקום לא הביא ליעקב את השינוי בו השהייה בגלות היתה אמורה לעצב אצל יעקב תודעה חדשה.
אך עד כה זה לא התרחש לגמרי, הוא עדיין לא הגיע למודעות הראויה.
לשם כך יש עוד לעבור עוד התמודדות ונסיון.
רק כשיעבור את הגבול, ויהיה נוכח במאבק הלילי עם המלאך, הוא יתגבר על חולשותיו, על חרדתו הגלויה והנסתרת ועל תחושת האשמה.
הלילה, המעבר, החלום - המאבק לשינוי
וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק
כשהוא עובר גבול גיאוגרפי- בין טריטוריה אחת לשנייה- מעבר היבוק, בו בזמן הוא גם עובר את הגבול הנפשי שלו.
המעבר הפיסי מאפשר את המאבק הפנימי.
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר
המאבק הוא בעצם עוד חלום, בדומה לחלום הסולם ביציאתו מכנען.
זוהי התשובה לתודעת קטנותו של יעקב. במאבק הלילי עם עצמו ( המלאך) עליו להגיע לנקודת הגבול, למעבר בין הלילה ליום – השחר.
לפני שיפגוש את פני עשיו אחיו, מבלי פחד ושיתוק, על יעקב לפגוש את פניו שלו עצמו, את פנימיותו.
לשם כך עליו להיאבק בעצמו, ולהשתחרר מחרדותיו ואשמתו.
רק עתה הוא יוכל להתבונן ב'גודלו' האמיתי, בכוחו, ולראות כי איננו חלש וקטן כפי שדמיין עצמו (אף אם תהיה לו גם חולשה מסויימת מאחר שיצלע!).
כך לאחר המאבק, יעקב מגלה מחדש את עצמו, ואומר ראיתי: 'פנים אל פנים', הוא יכול לראות את הפנים. הוא הסיר את מסכת החרדה והאשמה הפנימית.
זהו המעבר מתודעת ה'קטן' לתודעת ה'גדול'.
הוא כבר איננו האח הקטן. מעכשיו הוא יוכל לראות את אחיו פנים אל פנים.
פניו שלו פונות אל הפנימי.
רשב"ם מפרש שבמאבק הזה, ה"מלאך עמו שלא יוכל לברוח" .
יעקב שברח מאחיו, לא יכול לעשות זאת יותר!
כאן גם הגיעה סופה של בריחת יעקב מעצמו.
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.
אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה