'לעמוד על האנשים' - 'וירא'

דמותו של אברהם איננה כלל דמות לחיקוי, מאחר שהוא מייצג מודל אידאלי של האדם המקראי. אברהם, כמו משה, בודד בהתנהגותו, ומעשיו חורגים מכל תביעה רגילה - "נורמטיבית" משאר בני האדם. מסיבה זו הוא האב הראשון בשרשרת האבות. שלושה אירועים המתוארים בפרשה, מבטאים את מימוש האידאל האתי-רוחני, ומציינים בהדרגתיות את שיא עבודתו הרוחנית של אברהם. נעיר בקצרצרה על שלושתם, האירוע הראשון הוא הכנסת האורחים באלוני ממרא, לאחריו ההגנה בשם הצדק על תושבי סדום בפני אלוהים, והשלישי הוא עקידת יצחק.

הכנסת אורחים - החסד

אברהם יושב באוהלו ורואה לפתע שלושה אנשים זרים, "וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו ". ומיד הוא רץ לקראת הזרים, כדי לקבל את פניהם ולארח אותם: "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה".

בתלמוד נאמר כי שלושת האנשים "נדמו לו כערביים"- היינו כנוודים, עוברי אורח ולא כמלאכים מיוחסים. כך אברהם איננו בודק תחילה את זהותם של הזרים כדי לקבל אותם. יש לו אימון מלא הן בעצמו והן בזולת. הקבלה איננה מותנית במיהותו של האחר, זוהי פתיחות מוחלטת. אברהם אינו חושש מהזרים, הוא פועל באופן הפוך מהתנהגות אנשי סדום. אלה מסרבים לקבל את האורחים הזרים-לוט, ומבקשים לענות אותם. אברהם אינו נעול בחומות מצודה דמיונית של ה'אני' שלו, ואינו מבקש להינות כמסתגר אל מול העולם. הוא מבטא את היכולת לצאת אל ה'חוץ', ולהביא את ה'חוץ' פנימה אל תוך ביתו. אין הוא עושה זאת כלאחר יד, אלא ברצון שלם, כמי שמקיים פעולה חשובה, כקיום העולם. זוהי החובה המוחלטת– המצווה. על כך גם מעיד הפירוט הספורי הרב מהרגיל על הפנייה והזמנת האורחים, הטרחה בהכנת הסעודה (כמו גם הפעלים המצביעים על תנועה רצונית חזקה כמו מ.ה.ר, ו-ר.ו.צ.).

'לעמוד על האנשים'

נתינתו לאורחיו באה לשיאה כאשר הוא 'עומד עליהם' לשרתם: "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ". אברהם הוא אחראי כמשרת אישי לארוחת אורחיו. בכל מעשיו אברהם איננו מחפש טובות הנאה מיידיות, ואיננו מבקש לנצל את מעשהו למטרה אישית כלשהי. היכולת לקבל את האחר- האורח היא הביטוי למימוש אקט המילה, הוויתור על העורלה הסמלית – הגאווה, שתואר בסוף הפרשה הקודמת. החיתוך בנפש אברהם מאפשר את ביטול עמדת הנרקסיסטיות המסתגרת ותחושת העליונות כלפי האחר.

אלוהים יכול להמתין

בתלמוד נאמר כי בו בזמן שבאו שלושת האנשים, אלוהים בא לביקור חולים, אצל אברהם הנימול: "א"ר חמא ב"ר חנינא: אותו היום שלישי למילתו היה,'ובא הקב"ה לשאול לשלומו". כך מאחר שבאו האורחים הזרים, אברהם אילץ כביכול את השכינה להמתין זמן מה עד לאחר שיטפל וידאג לאורחיו: אמר רב יהודה אמר רב: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה". אלוהים יכול לחכות זמן מה, עד שאברהם העסוק בעניינים ארציים משלו יתפנה אליו. מדובר לפיכך בעימות בין שתי התנסויות, העומדות זו לצד זו. האחת רוחנית דתית (מפגש פרטי עם השכינה), והשנייה מפגש 'אנושי' עם נוודים-זרים. הראשונה נדחית בפני השנייה באופן זמני. אברהם משהה את הסיפוק וההתענגות מהמפגש הפרטי שלו עם השכינה האוהבת ומלטפת. לדידו, מאמץ הכנסת האורחים, היחס לאדם בהקשר המיידי והקרוב, קודם למערכת יחסיו עם אלוהים. נדמה אולי שלנוודים קשה יותר להמתין מאשר לשכינה. השאלה העולה היא האם הכנסת אורחים היא בעצמה כעין מפגש עם השכינה?

ההגנה על סדום - הצדק

באירוע המתואר בשלב מתקדם, בנסיון הנוסף, אברהם מבקש למנוע את השמדת סדום המתוכננת על ידי אלוהים: " וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע". הוא מיוזמתו שלו תובע את הצדק המוחלט על פני האדמה, וגם פה הוא אינו מסתגר ב'מצודתו', ויוצא אל מחוץ אל העולם הסובב אותו. במעמד זה הוא מגדיר עצמו: "ואנכי עפר ואפר". המעטה עצמית זו היא התנאי העיקרי לתביעת הצדק והמשפט שלו. רק מתוך ביטול אינטרסים אישיים ( שלעיתים אינם גלויים לעין), ומתוך התמקדות ומסירות מעבר ל'עצמי הזהותי', הוא יכול להעז ולתבוע את מימוש הצדק בעולם. אין הוא עושה עצמו כעורכי דין המגנים על לקוחותיהם, רק כדי לעשות להם שם, ולפרסם עצמם. בביטוי "ואנכי עפר ואפר" ,אברהם מביע את נכונותו למות, ולחזור לעפר בשם תביעת הצדק.

העקדה - ההקרבה והנתינה המוחלטת

רק לאחר שתי ההתנסויות הקודמות (הכנסת האורחים וההגנה על סדום), מגיע אברהם להתנסות הקשה ביותר. השלב האולטימטיבי הרוחני - נפשי אליו אברהם נחשף, הוא עקדת יצחק. על אברהם להקריב את אהבתו האינטימית ביותר, כאשר הוא מוותר על העונג הגדול ביותר, על הקשר עם היקר והקרוב אליו ביותר, בנו יצחק. זוהי הקרבה הגדולה והקשה יותר אפילו מהקרבת עצמו, ממסירת חייו שלו. מבלי יכולת לבטל חלק מ'העצמי המדומיין' שלו, להמית את דחף הרכושנות שבו, ומחיקת כל 'חנפנות' גלויה וסמויה לאגו, לא ניתן היה לעשות את המעשה הזה. ביטול הדחפים והסיפוקים, ה'טהרה הנפשית', חשיפת הנקודה הפנימית של הענווה האמיתית, הינם תוצאת 'דרך אברהם', כאשר הוא עצמו נעשה כ'עפר ואפר'.

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים.

אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה

#וירא