פֹּה לְפִי הפֶּה

פרשת נצבים

בפרשה מובא, קטע יוצא דופן בכל המקרא כולו, המתייחס ליכולתו של האדם לממש את דרך החיים והטוב בחייו, עליה התורה מצווה. התורה מכירה בכך שעל אדם לחתור ולבחור בדרך הזו : "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב".

הדרך מיועדת לכל אדם. היא איננה מסלול איזוטרי ולא שביל מסטי, והיא איננה שמורה ליחידי סגולה, אלא פתוחה וגלויה בפני כל באי עולם: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא..." בניגוד לדמיונם של הרבה אנשים, התורה אומרת שאין לחפש בעולמות אחרים את הדרך: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא..". אין מדובר בתכנית חיים שמקורה בידע שאיננו נגיש לנו באופן מיידי ( בניגוד לזרמים שונים בנצרות). אין כאן הפנייה להכרה ושימוש בחכמה או בפילוסופיה הבאות ממקומות רחוקים שאליהם עלינו להגיע: "ְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא...".אין לחכות לסודות שיתגלו לנו מהקוסמוס, באמצעות מתווכים, מלאכים או יצורים כאלה או אחרים, כפי שיש כאלה שמדמיינים את קיומם.

התורה קובעת ומתארת את הנגישות לדרך זו באופן מפתיע: " כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתו". ה'דבר' הוא הדרך, וניתן ליישמו באמצעות דיבור –'פיך', היינו שינון ולמידה, במחשבה -'לב' ובעשייה המתלווה.

על התשובה והפה

פירוש ופירוט מעניינים לקביעה זו, מופיעים בספרות החסידית. בהמשך לחז"ל, המאמר הנ"ל מתפרש בחסידות ביחס למסלול התשובה, שהוא בין היתר גם הביטוי לדרך החיים והטוב של האדם. רבי צדוק הכהן מלובלין, פרשן חסידי שיטתי (נפטר ב- 1900), מתייחס בהרבה מאוד מכתביו לפסוק זה. נתבסס על פירושו. נציג תחילה את שאלתו הראשונה: מדוע במאמר הפה קודם ללב? לכאורה הוא אומר, ראשון היה צריך להופיע הלב, היינו מחשבה, כי קודם כל האדם חושב בלבו ומחליט, ורק אחר כך הוא מבטא זאת במלים ? אך כאן אנו רואים שיש מקום לדיבור עוד כשהמחשבה איננה מסוגלת לתפוס כלל במה מדובר. הפה המתחיל לדבר את הדבר ,("הדבר...בפיך") ומגלה ללב, את אשר הלב איננו יודע... היינו המחשבה איננה מודעת עדיין לידיעתו הקודמת של הפה. הדבר הקרוב לאדם, הוא הדיבור בפיו. הפה הוא המפתח. דיבורו של האדם מטרים אותו, כי הוא חושף את אשר האדם עצמו, איננו מודע לו עדיין. הדיבור מעורר את המחשבה, ולא להיפך. המחשבה או העשייה אינם מעוררים באותו אופן לשיבת האדם אל עצמו ואל מודעותו העמוקה. רק וידוי ספונטי, שאינו נשלט על ידי המחשבה, פותח את נבכי הכרת האדם. לאחריו, באמצעות הלב -המחשבה יש לעבד את הדברים. כדי להגיע ללבו, לשמוע את המיית הלב, יש לעבור תחילה דרך ביטוי הפה, אליו יש לחתור ולהתאמץ. היינו הדיבור הראשוני שלנו, הוא הקרוב ביותר לנו, ומבטא אותנו יותר מהמחשבה הבאה לאחריו והמבקשת כבר לעצב, לסנן, לסגנן וליפייף את הדיבור המקורי. רק כך יכול להיגע האדם אל האותנטיות של עצמיותו, שתביא אותו אל התשובה היותר עמוקה.

השילוש: דיבור, מחשבה ומעשה

רבי צדוק הכהן מלובלין משתמש לאורך כל חיבוריו במבנה המשולש הדינמי כמו למשל חכמה, בינה, דעת,/ רוח, נפש, נשמה/ קנאה, תאווה, כבוד. במאמר 'בפיך ובלבבך לעשותו' הוא מוצא דוגמה נוספת: דיבור, מחשבה (ולא רגש!) ומעשה. שאותם הוא מפרש ומתאר גם כתפילה, לימוד ומעשה. היינו ביטוי הרצון, החלום, הלימוד באמצעות האנטלקט והמימוש במעשה. וכך בשלב השני, לאחר הדיבור הראשוני, האדם מחפש אחר הקורלציה והתאמה בין הדיבור לבין הניתוח במחשבה ולבסוף קושרו למעשה. אנו נציג שלישיה זאת כך: אלה יהיו היחסים בין הדיבור- (שחלקו לא מודע כלל), לבין האנטלקט-מודעות, לבין המעשה – הגוף. כמו הדיבור הוא זה המתווך בין האנטלקט לבין הגוף.

"פיו ולבו שווים"

במסורת הרבנית מופיע הביטוי " פיו ולבו שווים". המשמעות הראשונית שלו היא התאמה עקרונית בין הדיבור לבין המחשבה. היינו סוג של כנות. הביטוח עובד ופורש בחסידות למצב כמעט אידאלי של שלמות האדם. אך יש לציין ששיויון מוחלט בין השניים איננו יכול להתממש במלואו [ז'.לאקן]. למעשה זהו אתגר לא אנושי. לא יכולה אף פעם להיות התאמה מלאה בין הדיבור לבין המחשבה. כי הדיבור חורג, ויש בו מימד עצמאי בלתי נשלט.

לסיכום, נאמר כי תשובת האדם אל עצמו, והליכתו בדרך החיים, מתחילה דווקא מסוג של וידוי, עשיית הפה – הדיבור! ולא מהמחשבה, הרגש או מהמעשה. הפה -החלק הקרוב ביותר לאדם הוא הפותח את השער. הפה הוא זה המשכיל את הלב : " לב חכם ישכיל פיהו" (משלי טז כג).

על המחבר - יואב לוי

נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים. אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה

#פרשתנצבים