הפליט - פרשת כי תבוא
בפרשה (פרק כו') מתואר אירוע הבאת הביכורים לכהן במקדש, שהינו טקסי למדי, ויוצא דופן באופיו ההצהרתי. מביא הבכורים נושא טנא ובו מביכורי אדמתו, ולפני הכהן אשר במקדש, הוא מצהיר -"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ"- על עבר רחוק מאוד, כסוג של קרדו, וכמי שמעיד באופן אישי: "ארמי אובד אבי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה...." הקטע ממשיך לתאר את ההשתקעות בארץ מצרים: וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". הוא ממשיך בתיאור ההשתעבדות למצרים, הגאולה והיציאה ממצרים, וההגעה לארץ המיועדת כנען. הקטע מסתיים בהצגת בכורי האדמה והאמירה בגוף ראשון: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָֹה".
"ארמי אובד אבי"
נזכיר כאן, כי הקטע של ההצהרה והביטוי 'ארמי אובד אבי' ידועים מאחר שהם מופיעים בהגדת פסח, כדגם למדרש הנאמר על סיפור שיעבוד העם במצרים. אך נאמר כי הביטוי הראשון והחשוב המופיע בתחילת קטע הצהרתי זה, "ארמי אובד אבי" אינו מובן כל כך. להלן נציג תחילה חלק מהפירושים הרבים שנתנו לביטוי, ולאחריהם נביא את מה שאנו רואים כפירוש המדוייק והנכון למלים אלה.
נציג תחילה את הפירוש ה'מסורתי' הידוע ל'ארמי אובד אבי' שמקורו בתרגום הארמי אונקלוס: "לבן הארמי ביקש לאבד את אבי" (מובא גם על ידי רש"י).המתרגם אונקלוס רואה ב'ארמי' כנושא המשפט, ומפרשו 'לבן הארמי', המלה 'אובד' מפורשת כפועל ,ביקש לאבד- לפגוע (כ'פועל יוצא' בניגוד למשמעותו במקרא), 'אבי' מתפרש לפיכך על 'יעקב', שעזב וברח לפי המסופר בספר בראשית מבית חמיו לבן בארם. כך כביכול לבן הארמי ביקש להרוג את יעקב חתנו (מה שלא מצויין בסיפור המקראי). נדגיש כי זהו פירוש מדרשי, שאיננו כלל מובנו של הביטוי המקראי לכשעצמו (ואף סותר אותו), כפי שנראה להלן.
להלן מספר פירושים נוספים לביטוי: אבי היה נווד ארמי, אבוד בדרכים או נרדף. אבי היה עני (ראב"ע), או כמי שנע ונד, פליט? (רשב"ם) שגלה מארץ ארם, כמי שחסר כל קשר לקרקע לעבד את האדמה, וכמקום מגורים קבוע. בתרגום היווני ה'שבעים' מופיע: "אבי עזב את סוריה". פילון האלכסנדרוני מביא נוסח מעט שונה, בגוף ראשון רבים : "אבותינו... עזבו את סוריה והגרו למצרים". מדרש 'ספרי' הופך את כיוון המשמעות של תרגום אונקלוס, ואומר שיעקב הוא זה שהתכוון לאבד את ארם.
פליט הרעב
הפעם נציג את המשמעות המדוייקת לדעתנו של הביטוי 'ארמי אובד אבי'. 'אובד' הוא במשמעות חסר כוח חיים, כמי שרעב, וזו הסיבה בגללה הוא ירד למצרים, כפי שמתואר בהמשך הקטע. וכך יש לקרוא : אבי הרעב היה ארמי. אכן, אבי הוא פליט רעב, בדיוק כמו בסיפורים על האבות, אברהם ויעקב שירדו מצרים מחמת הרעב. ייתכן כי הביטוי פה מדבר דווקא באברהם (רשב"ם), שבא אף הוא מחרן- סוריה, אפשרות נוספת תהיה שמדובר הן באברהם והן ביעקב. כך, אומר מביא הביכורים, בניגוד מוחלט לאבי הקדום, הרעב הפליט המהגר, אני, מביא הביכורים, מעיד על כך שיש לי אוכל בשפע במקומי, על אדמתי שלי אותה אני מעבד ! -" וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ההצהרה היא ביטוי להדגשה שבהבדל הגדול בין מביא הבכורים היום לבין אביו הפליט הקדום. אם אז היינו אבותינו פליטים מהגרים מחמת הרעב, היום אין אנו יותר פליטי רעב, אלא אנחנו יושבים לבטח על הארץ, ומפירותיה העשירים אנו נזונים. על כך אנו מודים לאל. נעיר בקצרה שהצהרה זו מזכירה את האמירה בחג הפסח המובאית אף היא בניסוח אישי של החוגג: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". שם מדובר על ההיזכרות שבעבדות שבמצרים, שאחת ממסקנותיה היא הימנעות משיעבוד ומתן חירות לכל אדם.
הפליטים
בתקופתנו מדינת ישראל מתקשה מרצונה להתמודד עם קליטת פליטים, ונדמה שלצורך העניין, היא מוחקת מזכרונה מרכיבים מהותיים מההסטוריה והאתיקה היהודית. היום, אברהם או יעקב היו מכונים 'מהגרים בלתי חוקיים', 'פליטים מסתננים' או בכינוי דומה, לפי עקרונות המדיניות העמומה של מדינת ישראל. הם היו מיועדים לחרפת גירוש, או שהיו מושארים לחרפת כליאה ואיסור התפרנסות (היינו סוג של הרעבה). זאת מאחר שמדינת ישראל מפרשת לטעמה את המציאות כך: כל פליט הוא מהגר מסתנן, והוא ה'ארמי' המנסה עתה 'לאבד' את מדינת ישראל (בהמשך לפירוש המוטעה שהובא לעיל).
לפיכך נציג את עמדתנו ונאמר להיפך, כי מסקנת הקטע במקרא היא: "זכור אבותיך מארם, פליטי הרעב, לא תתעב פליט וגר בארצך".
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים. אני
גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה
ע