הורים טובים והורים פחות טובים
פרשת כי תצא
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה
המקרא מתאר מקרה בו הורים יענישו את בנם שאיננו מקבל את מוסר פיהם, והמתנהג באופן המבטל כל הישמעות וציות לסמכות ההורית: "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ " הבן חי כמי שאין לו חובות כלפי החברה והסביבה, ומתמקד בהנאותיו הפרטיות בלבד. לאחר שההורים אינם מצליחים 'למתן' את התנהגותו, ולשכנעו להפסיק את מסע התענוגים שלו, "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם", עליהם להביא את בנם לפני סמכויות העיר זקני עירו, ולהצביע עליו כמי שלא מציית להם, ֹ"בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ", ועל כך עליו להיענש חמורות.
'לא היה ולא עתיד להיות'
חז"ל כבר בתוספתא (מסכת סנהדרין ) החליטו לבטל את החוק הזה. הם ניסחו זאת באופן רדיקלי: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות..."! הם חשבו שאין המקרה המתואר במקרא יכול להתממש במציאות. בנוסף לכך, חכמי התלמוד הציגו תנאים בלתי ריאליים כמעט דימיוניים לחלוטין, לאפשרות מימוש החוק. לדוגמה, הם תבעו כי נוכחות זהה לשני ההורים האם והאב, כך ש'בקול, במראה ובקומה' הם יהיו זהים. "ר' יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול, במראה ובקומה, אינו נעשה בן סורר ומורה".
*ר"ש הירש במקום זה טוען שעל ההורים המחנכים לדבר 'קול אחד'. אם הם אינם מתואמים, אז הם כבר חוטאים לתפקידם, ומשבשים את חינוך בנם. נדגיש ונאמר, כי להורים מותר כמובן לשקר או "לזייף", ולפעמים זהו הכרח אמיתי. אבל אותנטיות הורית מסויימת הקשורה לרגש, חייבת להישמר ולהיות קומוניקטיבית, כי אליה מתייחס הילד, וזהו 'קול ההורים'.
מדוע בוטל 'חוק בן סורר ומורה' על ידי חז"ל?
אנו סבורים כי ביטול החוק על ידי חז"ל נובע ממספר סיבות. הראשונה היא שאלת אחריותם של ההורים. חז"ל סבורים ששניהם אחראים במידת מה למצבו. האחריות אינה ניתנת למחיקה, אף אם אין שיוויון בחלוקתה. היא זהה לגבי שניהם. לומר שאין ההורים יכולים להעניש את בנם, בגלל שהם יודעים במודע או שלא במודע שהם אחראים למצבו, אף באופן לא ישיר. לא מדובר דווקא בהזנחה פושעת או באלימות, אלא גם בנסיבות אחרות שבהן הורים "פספסו" את בנם ולא הצליחו לספק הכרה או לבטא דבר מה. קשה יהיה להם להגדיר את בנם כ'בן סורר ומורה', מבלי לחשוב על אחריותם, והאמירה 'ּבְנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה', כמו הוא האחראי הבלעדי, תהיה בלתי אפשרית.
*קשה גם להניח שלא יהיה אחד מן ההורים ש"יאשים" את השני אף באופן חלקי בהתנהגותו של בנם.
חולשתו או חטאו של הבן
חז"ל בעקבות תיאור מעשי הבן במקרא כ'זוֹלֵל וְסֹבֵא', מדברים על כמויות אכילה מדוייקות של בשר ושתיית יין. פעולות אלה נעשות בפומבי. ומופיע תנאי נוסף הבן גם גונב משל הוריו. החטא מתבטא בעיקרו בפעולות הבן, אותן הוא עושה בגופו. כמו להשלים את החסר לו 'מבחינה חומרית', תוך התעלמות מהסביבה, ודאגה פיסית רק לעצמו.
מובן החטא מציין תלות נפשית רגשית בהורים, כמו מערכת ציפיות שלא נפתרה מצידו של הבן. הוא רוצה לגנוב או לקבל מהם משהו אחר שאיננו חומרי. הבן אינו זז ממקומו, ונשאר בבית, כמו הוא אזוק להוריו כי לא קיבל את אשר ביקש, או כי לא הופרד נכון מהוריו. הבן נשאר שם ורק 'זולל', כמי שחי שלא על חשבונו, בכך הוא מבקש ותובע תחליף למה שחסר לו מהוריו, סוג של יחס אחר, הכרה או אהבה, כמו היה קורבן להזנחה רגשית או אחרת. ניתן לומר גם כי הגניבה מבטאת 'מרד' בהתנהגות לא מספקת (לא אותנטית?) של אחד ההורים ואי האמון במערכת המשפחתית.
* לפי התלמוד כדי להיענש, על הבן לעבור דווקא מהבית אל המרחב החוץ, אל הרשות הפומבית. כך הוא מדגיש את מצוקתו שמקורה בהוריו בפני החברה, זוהי זעקה לעזרה חיצונית שתביא למזור מבית.
חטא או חולשת האב
בהמשך לכיוונים אלה המצביעים על אחריות משתתפת של ההורים במצב בנם, קושרים חז"ל את החוק לקטע במקרא המופיע כמה פסוקים למעלה. בקטע מתואר ההיתר בפועל לשביית אשה יפה במלחמה, ולנישואיה כאישה שנייה למי ששבה אותה, "כי תצא למלחמה...וראית בשביה אשה יפת תואר". כך כתוצאה מנשואים שניים אלה, מתרחשת תופעת 'בן סורר ומורה' והבן הוא אם מהאישה השנייה, אם מהאישה הראשונה. כתוצאה מנישואים אלה נוצרת מערכת יחסים כפולה שאינה ב"שליטה": הבעל בין אשה שנואה לבין אשה אהובה, ו'עבירה גוררת עבירה'. במעגל היחסים המשפחתי הזה, הבן גם הוא זה שנפגע, ומגיב בדרכו שלו כ'בן סורר ומורה'. כאן חז"ל מפנים ישירות אצבע מאשימה כלפי האב.
בפרשנות החסידית האישה הזרה השבויה, היא הביטוי לכוח הדמיוני השלילי (כמו בספר משלי): "ירמז על כח השני כח הגופני" . לומר שחטאו של האב הוא בהיותו שבוי בדמיון נרקסיסיטי שפוגע בשלימות המשפחתית.
מדוע התורה מביאה בכל אופן את החוק?
אחרי שביטלו את החוק , ענו חז"ל על שאלה מדוע הוא נכתב בכל זאת, ואמרו: 'דרוש וקבל שכר'! היינו מטרתו של החוק הכתוב היא לימוד לשמו, שאין לו כל השלכות הלכתיות, אלא השלכות חינוכיות מצד ההורים. זאת כדי להתריע בפני ההורים, ו'לאיים' עליהם במטרה לחדד את רגישותם למצב הורי ממנו יש להתרחק. מדובר בתוצאות של החמצת הקשר ההורי עם ילדיהם, ומניעת ההגעה למצב ההיפותטי הזה . בכך באה לידי ביטוי אחריות ההורים לטעויותיהם, שלעיתים נגרמות אף במעשים או במחוות סמליים ביותר כלפי ילדיהם. כמו גם כתוצאה מ'תביעות שיא' מילדיהם הנובעות מהשלכת מודל חיצוני דמיוני, והמתעלמות מקשר רגשי שאינו מכיר בצרכי ילדיהם.
על המחבר - יואב לוי
נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים. אני
גר בפריס, מלמד
טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני
רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה