'האלימוּת הקדוֹשׁה' - פרשת פנחס בעקבות מה שניתן לכנות מעשה של 'חלול השם' בפומבי, הורג פנחס הכהן מיוזמתו שלו, ודוקר ברֹמח את גופם של שני חוטאים, הראשון זמרי הישראלי והשנייה כוזבי המואבית (או המדיינית): "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר ... וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.... וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה...". זאת הוא עושה, לכאורה, באופן ספונטני מעצמו ובאופן בלתי תלוי, ללא משפט וללא התראה. מיהם החוטאים ומה מעשיהם? מדובר בנשיא משבט שמעון, ובמואבית שקיימו יחסי מין גלויים לעיני הכל: "לעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל". זאת במטרה לערער על סמכות משה. מעבר לכך מדובר גם במרכיב של עבודת אלילים, שכן, לפני כן מסופר על זנותן של בנות מואב הנקשרת לעבודת האל המואבי 'בעל פעור', ואלה מפתות את ישראל לכך. כך שזו איננה עוד תלונה חומרית כנגד משה, אלא מעשה מרד כפול הנקשר לעבודה זרה. לינץ' או משפט? מספר שאלות חשובות לפיכך עולות: כיצד התורה מצדיקה מעשה אלים כזה של פנחס, ללא עריכת משפט, והאם מעשהו דומה ללינץ' פרוע, הרי התורה מדגישה ומחייבת עשיית משפט רשמי? האם אין בכך לגטימציה ועידוד לאלימות ספונטנית ללא רסן? מתי ניתן להשתמש באלימות באופן דומה? ראשית נאמר ונציין שמשה המנהיג, מעיר ומתריע לפני העם על האירוע: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָֹה...." משה שופט ומצווה כבר לפגוע באחראים לחטא הפומבי שלו השפעה חמורה ומתמשכת. היינו ההליך המשפטי פורמלי התבצע. בנוסף לכך, אנו מוצאים תגובה רגשית בולטת של העם: "וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". במובן זה, החטא ניכר ומוכר על ידי הכל. אך הציווי לעצור את החוטאים, איננו מתממש מסיבות שונות. אף אחד אינו פועל כדי להפסיק את החטא, שממשיך להתבצע פומבית. שנית, מעשהו של פנחס גורם להפסקת הנגף בישראל שהופיע בעקבות החטא הזה, המבטא יותר מכל את הסטייה מדרך הישר והאמת. במעשהו פנחס מביא חיים לעם כולו. הוא מביא גם לפיוס בין העם ובין אלוהים באמצעות ביטול כעסו של אלוהים : "השיב את חמתי". התורה מייחסת לפנחס מעשה כפרה חשוב : "וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הכפרה הכרחית להמשך תפקודו של העם. בנוסף, עם פנחס נכרתת 'ברית שלום', והסיבה היא מאחר שהוא זה שהביא את השלום והפיוס (לפנחס מיוחסת גם כהונת עולם). החשש מאלימות בספרות החסידית אנו מוצאים ביקורת מסויימת על האלימות, (שמופיעה כבר בתלמוד) אף שאין היא נשללת כאן. התלמוד (סנהדרין פב ב) מתאר את פנחס כמי שסבו עבד עבודה זרה, ובעקבות זאת בחיבור החסידי 'כתנת יוסף' של יעקב יוסף הכהן,(תלמיד הבעש"ט) מפורש שהשתייכותו וקרבתו של פנחס לעבודה הזרה של סבו, והשקר שבה הביאו לו את כוחו לעשות את מעשהו האלים ולהרוג את זמרי וכזבי. היינו שבהתנהגות אלימה פיסית וישירה מצוי משהו מעבודה זרה.מכאן משתמע שהאלימות הישירה איננה הדרך האידאלית לפעולה נגד חוטאים. פירוש חסידי אחר מתאר את פנחס החמוש ברמח, כמי שנושא רמ"ח מצוות, היינו יש תנאי אישי מקדים ותובעני לעשות מעשה כזה. האלימות הלגיטימית התורה מסתייגת מאלימות כזו, אך מקבלת זאת כעניין הכרחי בנסיבות מאוד מוגדרות, ומאחר שהמשפט שנחרץ אינו ממומש. כך מעשה פנחס איננו לינץ' המוני פרוע המתרחש ברחוב מתוך בלבול יצרי ודמיוני. פעולתו היתה לאחר הוראתו המשפטית של משה. (נציין שהמסורת היוונית מכירה ב'כעס קדוש', היינו כעס לגיטימי, המאפשר עשיית צדק וארגון החברה לפי ה'טוב'). לפיכך התורה מכירה ומתירה אלימות מסוג זו של פנחס. כך בשונה מהעמדה הבודהיסטית המוכנה להימנע מכל סוג של אלימות, והטוענת לפאציפיזם מוחלט (מצויות גם עמדות נוצריות דומות). האלימות מוכרת כלגיטימית כאן, בתנאי הבלעדי שהיא מביאה לחיים באופן מיידי וגלוי, וכשיש לה בסיס משפטי-חוקי ברור ומוכר. אלימות שאיננה מביאה הן לחיים ולשלום והן לכפרה, אלא למוות בלבד כענישה, איננה יכולה להיחשב לגיטימית כלל, והיא למעשה אסורה.

על המחבר - יואב לוי נולדתי בירושלים, למדתי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר בירושלים. אני גר בפריס, מלמד טקסטים מקראיים וחזל"ים, ומתרגם מתחומים שונים מצרפתית לעברית, בבלוג הנכתב על 'פרשת השבוע' אני רואה במקרא כמבטא מספר בחינות רב, ביניהם מחשבה פילוסופית, פוליטית-חברתית ופסיכואנליטית. באמצעות, בין היתר, ניתוח המבנה הספרותי של הסיפור והטקסט המקראי, ובקריאה שאינה מוותרת על ההקשר ההסטורי שבתוכו נולדה יצירה זו, אני מבקש להציג היבטים אלה. ענייני במיוחד הוא בחשיפת הזיקות האפשריות בין הפילוסופיה המקראית לבין הפסיכואנליזה

#פרשתפנחס #האלימותהקדושה #זמרי #כוזבי