עלייה שהיא ירידה
בין "הנני" לבין "הננו"
פרשת 'שלח'
לאחר שהמרגלים שבו מכנען, ודיווחו על מסעם ועל אשר הם ראו, -ארץ אוכלת יושביה- העם מגיב מיד במעין הסטריית המונים. העם בוכה, מפוחד ומאמץ את דבריהם על אי אפשרות הכניסה לארץ והסכנה הכרוכה בכך. מכאן הדרך קצרה לתלונה נגד משה, ולאיום עליו, עד כדי שימוש באלימות פיסית. התגובה הרדיקלית של אלוהים לתלונה זו לא מאחרת לבוא והיא נמסרת לעם על ידי משה. מעתה, הדור המתלונן לא ייכנס לארץ כנען, אלא ימות במדבר לאחר נדודים של עשרות שנים, רק צאצאיהם יבואו לכנען.
תגובת העם לגזירה הקשה היא התאבלות.
אך העם באופן מאוד מפתיע מבקש לעשות צעד נוסף. הוא רוצה לתקן את יחסו למשימת העלייה והוא עובר לפעולה מיידית שהוא יוזם מעצמו. המוטיבציה הזו מביאה אותם לא להמתין למאומה,
והם כבר משכימים לעשות: "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ הָהָר ". הם כבר פועלים ויוצאים למסע החדש שלהם, הם עולים אל ההר.
לאחר מכן באה ההצהרה הדרמטית: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָֹה כִּי חָטָאנוּ". העם מבקש לעלות עכשיו לכנען, אך העם ייכשל באופן מוחלט ביוזמה זו, ולא יצליח להביס את אויביו.
מה אם כך מקור הבעייה של העם? הרי הוא רצה לתקן את חטאו?
המלים "הננו ועלינו" מציגים את התפיסה השגויה והמסוכנת של העם. במקרא האמירה "הנני" היא חיובית והיא נאמרת על ידי הדמויות החשובות כמו אברהם ומשה. אך אלה אנדיבידואלים האומרים 'הנני',הם עונים על קריאה של אלוהים לבצע משימה מול אירוע מוגדר.
לעומת זאת, פה העם קורא מעצמו "הננו"(רבים!) מבלי שנתבקש כלל ממשה! יותר מכך העם מוסיף "הננו ועלינו"! העם כיחידה קולקטיבית בעצמו מגדיר את הפעולה והיעד: 'ועלינו'. לא כך אצל אברהם ומשה, ה'הנני' של היחיד פתוח לכל תביעה ומשימה.
הוא מבטא את ההיפתחות המוחלטת אל קריאה לעשייה כלשהי. מכאן נובע כי ה'הנני' כההתחייבות הוא רק אישי ופרטי.
האם ציבור יכול לומר 'הננו ועלינו'?
בכל המקרא לא מצויה דוגמה כזו. הציבור אינו יכול לצוות על כל יחיד ויחיד לפעולה ספונטנית של התחייבות כזו. במקרא מופיע 'הננו' של הכרה בחטא קולקטיבי, או 'נעשה ונשמע' שהיא אמירה של קבלת החוק שהוצג. אך כאן ב'הננו' יש מעין מפגן כוח מסוכן מאוד.
(למעשה העם פועל כמו בסוג של אקטינג אוט - acting out.)
העם פעל כ'המון', על פי פסיכולוגית ההמון:
תגובה לא מחושבת לטווח ארוך, בדומה לפאניקה או היסטריה קולקטיבית. דחף העם לתקן מיידית את חטאו הדחיק את הצורך האמיתי של עשיית תשובה, כפי שכותב אברבנאל.
במקום לעשות בירור ולבדוק מה היה חטאו הנפשי והערכי,( כי אין די בהתאבלות רגעית), העם פועל בקוצר ראייה. העשייה הפולסיונלית מנסה לטשטש את האשמה הבלתי נסבלת.
בשירו של ח"נ ביאליק 'מתי מדבר' (1904) שנכתב באודסה, מופיע הביטוי "הננו ועלינו". זוהי קריאה כמו מורדת באלוהים המעודדת את העם לגאול את עצמו ממצבו כעם גלותי. בשנות הארבעים הביטוי הפך להיות לסיסמת ההעפלה לישראל. כך הוצא הביטוי מחוץ לקונטקסט של הסיפור בפרשה וקיבל משמעות חיובית.
אך מן הפרשה ניתן לראות בכך אזהרה חמורה להיסחפות אחר תנועת המון שאינו מסוגל לעשות חשבון נפש, והמבקש להגיב באופן נמהר ושגוי בעשייה. (דוגמת אולי הקוקיאנים המשיחיים בתקופתנו).